אין תמונה
סרט מרגש. "ג'ורג' הריסון, חי בעולם חומרני"

"ג'ורג' הריסון - חי בעולם חומרני" הוא סרט מרגש. לאורך 3 שעות ו-20 דקות לוקח הבמאי מרטין סקורסזה (שהרזומה שלו כולל סרטים על בוב דילן, הרולינג סטונז ו"דה באנד") את הצופה ביד וחושף בפניו את חייו של אחד המוזיקאים המרתקים שידעה המאה ה-20. מהילדות בבית עני, דרך ההצטרפות לביטלס בגיל צעיר, ה"טירונות" שעברו בגרמניה, הפריצה, הביטלמניה, ההתכנסות מהופעות, היכולת ליצור בצילם ובצידם של לנון ומקרטני, המסע המתוקשר להודו, מותו של האמרגן בריאן אפשטיין, אלבומי המופת, המריבות, הפירוק הבלתי נמנע של הלהקה.

הסתכל על החיים אחרת מכולם

ואז - הפריחה המחודשת של קריירת הסולו של הריסון - האלבום המשולש "Everything Must Pass" בהפקת פיל ספקטור שהפתיע את העולם, ההצלחה על הבמות, המופע למען בנגלדש, החיבור המדהים עם ראווי שנקר והמוזיקה ההודית, הביקורות שפרגנו אבל גם הרבה פחות, הויתור על אשתו פטי בויד לטובת חברו הטוב אריק קלפטון, החברים הרבים, האישה אוליביה, ההפקה של "מונטי פייטון", מירוצי המכוניות, רצח ג'ון לנון, ההופעות בטלוויזיה, ה"Traveling Wilburys" עם טום פטי, בוב דילן, רוי אורביסון וג'ף לין, גידול המשפחה, גילוי הסרטן, התקיפה הברוטאלית בבית והמוות בטרם עת.

אלה, פחות או יותר, תחנות חייו הבולטות של הריסון, איש שכולם אהבו וכולם אהבו לאהוב, כיוון שהיה רגיש ובעל חוש הומור אדיר, אירוני, אפילו ציני, שהסתכל על החיים אחרת מכולם. הריסון היה ממבשרי הניו אייג' הרוחני במערב, למד מדיטציה בהודו, הקפיד עליה מדי יום והתכונן למותו מבחינה רוחנית משך שנים. הוא הביא את הודו לבריטניה וארה"ב באופן שהשפיע יותר מכל אחד אחר בתקופה ההיא. כאשר מצרפים את המוזיקה שלו ושל הביטלס, את ההשפעה הניו אייג'ית ואת ההפקה של סרטי "מונטי פייטון" ו"בריאן כוכב עליון" בראשם - מתברר שג'ורג' הריסון הוא אחת הדמויות המשפיעות ביותר על התרבות המערבית במחצית השנייה של המאה הקודמת.

צנוע, עניו, מודע ליכולותיו

ואת כל זה הוא עשה בדרכו, בצניעות, בענווה, במודעות מלאה ליכולותיו וכוחו, במנהיגות שקטה שסחפה אחריה עשרות חברים ופעילים. האצילות של הריסון כלפי חבריו הביאה אותו לוותר על הסולו ב"While My Guitar Gently Weeps" לחברו אריק קלפטון, ובהמשך לוותר לקלפון גם על בת זוגו פטי בויד, ברוח האהבה החופשית של שנות ה-60'.

אין תמונה
מהאנשים המשפיעים על התרבות המערבית במחצית השניה של המאה ה-20. ג'ורג' הריסון

מישהו שיצא מהסרט הזה אמר שהוא למעשה סרט על הביטלס. זה נכון רק בחלקו. החלק הראשון של הסרט עוסק בעיקר בביטלס, אבל לחלוטין מהזווית המיוחדת של הריסון. איך הוא ראה את הדברים, מה הוא חשב, מה הוא הרגיש, מה הפריע לו, מה שימח אותו, איך הוא התברג לתוך ההרכב כנער בן 14 וחצי, ומוכשר כמו שד, שלימד את ג'ון לנון לנגן בגיטרה. איך הריסון שרד את תקופת המועדונים בגרמניה, בכוך מוזנח, בלי מקלחת, והופעות אל תוך הלילה שנמשכו שלוש שעות רצופות ויותר.

אאוטסיידר מול החיבור המיוחד של לנון ומקרטני

בהקשר של הביטלס מצביע הסרט בעיקר על האופן שבו הריסון תפקד בתוך הרביעייה הפלאית הזו, שכנראה כוח עליון חיבר אותה יחד ושלח אותה כמתנה גדולה לאנושות. הוא הרגיש אאוטסיידר מול החיבור המיוחד של לנון ומקרטני, אבל הצליח, בתנאי תחרות בלתי אפשריים עם צמד כישרונות הענק, ליצור להיטים ושירים גדולים שהפכו גם הם לקלאסיקה. הרגע בו "Something" יוצא כסינגל הוא הניצחון הקטן של ג'ורג' במאבק הסמוי (והגלוי) מול פול וג'ון.

ג'ורג' הריסון (צילום: Gettyimages IL, getty images)
ויתר עליה לאריק קלפטון. ג'ורג' הריסון ופטי בויד | צילום: Gettyimages IL, getty images

גלריית המרואיינים בסרט מרשימה, וכולם בלי יוצא מן הכלל מדברים בפתיחות מפתיעה. מהזוג הגרמני שליווה את הביטלס, דרך פול מקרטני, רינגו סטאר וג'ורג' מרטין כמובן, דרך אריק קלפטון ופטי בויד עצמם, מוזיקאים גדולים כמו טום פטי, ראווי שנקר ופיל ספקטור (שנראה ונשמע נורא), גיבורי "מונטי פייטון", חברים ממרוצי המכוניות ועוד ועוד. לכל אחד מהם יש את הרגע המיוחד שלו, הסיפור על הריסון שלא שמעת לפני כן.

הסאונד בסרט מצוין. השירים עברו עריכה דיגיטלית וגם ההקלטות החורקות ביותר נשמעות בבירור. מערכת הסאונד של הקולנוע הקטן שבסינמה סיטי היתה מספיק איכותית כדי שמהבחינה הזו תהיה הצפייה בסרט חוויה חיובית.

קטעי וידיאו ותמונות של הריסון והביטלס שטרם נחשפו

מבחינה ויזואלית מצליח סקורסזה במשימה לא פשוטה ומציג קטעי וידיאו ותמונות של הריסון והביטלס שטרם נחשפו, גם 40 ו-50 שנה אחרי שצולמו. הפתיחה והסיום, כשהריסון מציץ מבעד לערוגת פרחים אדומים הם קולנוע פשוט אבל אפקטיבי עד דמעות. ומי שבאמת אהב את הביטלס ואת ג'ורג' הריסון לא יכול שלא לדמוע פעם, פעמיים או כמה פעמים לאורך הסרט. כשאשתו מספרת על הסרטן, כשבנו מספר על התקיפה הלילית של המעריץ המטורף וכשרינגו סטאר, עוד גיבור שקט-רועש בלהקה הזו, יושב מול המצלמה ומזיל דמעות. "ג'ורג' שכב בשווייץ, בקושי חי, ושאל אם אני רוצה שאבוא איתו לניו יורק כי הבת שלי עמדה לעבור ניתוח מוח", אומר רינגו והמצלמה של סקורסזה בוכה יחד איתו.

במאי אחר, שלא נמנע על המפרגנים להריסון ולא הולך על סרט-מטעם-אשתו היה מציג אולי ג'ורג' הריסון אחר, מחפש את הפגמים, מבליט את חוסר הנאמנות לאשתו השניה אוליביה, את הנרגנות, הציניות, האובססיה לכל מה שמגיע להודו, אולי אפילו את הצביעות שבלגור באחוזה ענקית בניו יורק ולהטיף לאחרים על חייהם. אבל לא סקורסזה, הוא בעד הריסון מהפריים הראשון לאחרון. ולמה לא, בעצם. אין בהיסטוריה של התרבות הרבה אנשים יותר חיוביים מג'ורג', שהלך והשאיר אותנו עם גיטרה שבוכה ברכות.

>> הביטלס הם האמן הלועזי החמישי הכי מושמע ברדיו הישראלי ב-2011