המופע החדש של "הפרויקט של עידן רייכל", "בין קירות ביתי", הוא מימוש של פנטזיית התרבות הישראלית העכשווית. פנטזייה שבה ישראל היא מרכז רב-תרבותי גלובאלי, שואבת אליה קולות וצלילים ממרחקים, מעניקה להם את התבלינים המיוחדים שלה ומשגרת אותם בתפוצת נאט"ו לכל העולם ואחותו. עם זמרת אתיופית וזמר תימני, נגן כלי מיתר גרוזיני ופרקשניסט דרום אמריקאי, גיטריסט מרוקאי ומוזיקאי מוביל, שהשורשים של משפחתו רוסיים והוא מעריץ של סשה ארגוב, אבל שורשי הראסטות שלו צמחו בג'ונגלים ובמדבריות של אפריקה.

הפנטזייה הזו, שהתממשה בשישי בלילה בהיכל התרבות בהרצלייה, כגרסת שנות האלפיים ל"ארץ טרופית יפה" קוסמופוליטית, יונקת מהשורש העברי הקדום, זה שמחבר בדי.אן.איי של המוזיקה את האמהרית של האתיופים עם הלחנים הכמו-רוסיים של רייכל, וגם מהשורש העברי החדש, זה שמתחיל במשה וילנסקי מלחין את "אני גדליה רבע איש" ואת "כלניות" ומסתיים עם קריאות "אהווה" תימניות שמובילות להדרן, עם תחושה חזקה שעוד רגע שושנה דמארי המנוחה עולה למחווה גדולה מהחיים. כי הפנטזיה המוזיקלית הזו, כשהיא מחולקת לשיר שיר, סיפור סיפור, כמו תמונות במחזה, במסכת, מחברת את הסיפור העתיק של עם ישראל, שגלה מארץ כנען והתפצל לארבע כנפות תבל, דרך הכמיהה ל"ג'רוזלם", עם ההמשך ההיסטורי - סיפור העלייה וקיבוץ הגלויות, של עם שאחרי 2000 שנה שב לארצו כדי להיות אור לגויים, במהלך שאין שני לו בהיסטוריה.

עידן רייכל מציג: אורגיה של פרפורמנס

בפנטזיה הזו עשרה נגנים וזמרים על הבמה נותנים יחד קונצרט שהוא גם לכל המשפחה וגם הכי ישראלי שיש כרגע. שלושת הסולנים, כברה קסאי, מאיה אברהם, ורביד כחלני המעולה, שהוא התגלית הגדולה של המופע הזה, שוטפים את הבמה שוב ושוב, רוקדים, זזים, סוחפים, שרים שירי אהבה, שירי געגוע, את מיטב הלהיטים משלושת האלבומים, דואטים, שלישיות, אורגיה של פרפורמנס מוזיקלי בשיאו. הנגנים, בניצוחם של רייכל וגלעד שמואלי על התופים ובשותפות להפקה המוזיקלית, מדויקים ברמת הסינגולדה. קצת מפריע שכמעט כל שיר נפתח במעין מאהוול ספק-אמהרי ספק-ג'יבריש, אבל עם עוד קטע נגינה קצבי, ועוד אחד fאנקי-ים-תיכוני, ועוד שיר חפלה באמהרית, נולדת ומתגברת חגיגה אופורית שמחה.

כמימוש הפנטזייה הרב-תרבותית המופע הזה מכוון לא רק לארץ, אלא בראש ובראשונה להופעות בחו"ל. רייכל חושב בגדול, חושב אירופה ואמריקה, ולא פעם נדמה שהקהל ההרצליאני המאופק, שיושב רוב הערב בכיסאות וקם לרקוד רק בהדרן, קצת קטן עליו, מאפשר לו להפליג בסיפורים על אהבה בן קשישים ועל פרחות שלא יודעות מי זה סשה ארגוב. הקהל הזה מקבל את שלו, עם "מכל האהבות", "מדברים בשקט", "ממעמקים", "אם תלך", "בוא", "מילים יפות מאלה" וכל שאר ההמנונים, שזוכים במופע הזה לעיבודים יחסית קצביים, שלא נותנים להם להימרח. גם כשאברהם או קסאיי משתפכות בבלדה, התופים ממשיכים ברקע, לסמן את הקו הכללי של הערב.

המופע של עידן רייכל עוצמתי

כי המופע הזה עוצמתי, משדר ביטחון, משדר ניצחון. בס-תופים, פרקשן, נשיפה, חשמלית, עוד וסיטאר, פסנתר ואורגן, שלושה סולנים, סוללה שיוצרת קיר סאונד צבעוני, שהלבנים שלו נאספו ברחבי הגלובוס בהרבה מחשבה ורגישות, במרקחת ערבה לאוזן של מקצבים, שפות וצלילים מארבע רוחות השמיים, בפורטוגזית, בתימנית, במרוקאית, בעברית. עם הסאונד המשובח שעשה יאיר גורן, שאפשר לשמוע בזכותו כל מילה, ועם התאורה והוידיאו שיצרו אווירה מצוינת וחילקו את הערב למקטעים ברורים. ובתוך העוצמה הזו נשארות, יצוקות, המנגינות היפהפיות, אלה שהפכו את השירים של רייכל לקלאסיקה ישראלית עכשווית.

במופע הזה עידן רייכל מספיק בטוח בעצמו, כי להתמקם בצד הבמה עם הפסנתר והאורגן, ולהשאיר את המרכז והחזית לסולנים שלו. הוא מספיק רגיש כדי לדעת מתי אפשר לשיר בשקט ומתי צריך להגביר את הקול, כי העיבוד של "ממעמקים" קצת חלש, ולהגיע לטון שמזכיר את מאיר בנאי. הוא כמובן קומוניקטיבי מאוד ויודע לתפור יפה בהדרן את הסיפור של "מחכה", שהלחין לריטה, אותו הוא מבצע ברהיטות.

המופע הזה מציב את עידן רייכל, נכון לרגע זה, תחת התואר האמן הכי ישראלי שיש, אולי אף יותר משלמה ארצי, אותו ארצי שרייכל מקפיד לסחוב ממנו כמה וכמה טריקים של שואו עשוי כהלכה. בשקט בשקט, בלי הרבה רעש וצלצולים שמאפיינים אמנים אחרים, הפך רייכל למאמי לאומי מוזיקלי, שמכסה קהלים רחבים ויודע להעניק להם חוויה מדהימה, שנולדה אי שם בין קירות ביתו, כי אצלו בפנים אותה חוויה בוערת ונשרפת בבטן. שנים הם שואלים, רודפים אחרי השמש. לא צריך לחפש רחוק מדי, השמש כבר הפציעה.