אשמח אם תרעננו את זכרוני, כי אני לא זוכר מתי הרכב ישראלי ניצב בפני אתגר בגודל שהציב לעצמו ההרכב האלקטרוני "אינפטקד משרום", ביום חמישי האחרון בלייב פארק בראשון לציון. עמית דובדבני וארז אייזן (ובהרכב מלא גם כוללים את הגיטריסטים ארז נץ וטומי קאנינגהאם, והמתופף רוג'ריו ז'רדים), חגגו 20 שנות להיווסדו של ההרכב, וממש כמו ילד בן 20 שחושב שהוא יכול לטרוף את העולם, מה שהתרחש בלייב פארק עשוי מהסוג שמושתת על אותיות השורש ט.ר.ף.
כי להחליט על מופע באורך 5 שעות, שמחולק לשלושה חלקים שונים ואמור לסכם דיסקוגרפיה של 20 שנה, להזמין עשרות אמנים אורחים לנגן קטעים משותפים, ולצפות שהקהל, אפילו שברובו צעיר מאוד והיה בתהליך גמילה ממוצץ ביום שאינפקטד שחררו את הטראק הראשון שלהם, ימצא את האנרגיות לרקוד לאורך כל הזמן הזה זה סוג של טירוף. אמנם, דובדבני ואייזן הם חיות במה ותיקות ומנוסות מאוד, מהסוג שמופיע יום אחד בישראל, למחרת בשוודיה ולאחר יומיים באוסטרליה, אבל גם הם עדיין בני אדם למרות הכל, ולכן זה יהיה מאתגר לעמוד במשימה.
ולכן מה שראינו בחמישי היה קצת כמו לראות את נבחרת ישראל עולה למונדיאל, או זמר ישראלי זוכה באירוויזיון (תבחרו את האנלוגיה המתאימה לכם). כי אינפקטד הרימו מופע כל כך טוב, כל כך מקצועי, נטול פגמים לחלוטין ומלא באנרגיה, שאני חושש שאם אתחיל לספר עליו הדופק שלי יעלה אוטומטית ל-200.
נתחיל מהמשימה הלא ברורה מאליה שאינפקטד עמדו בהם בהצלחה: בחירת הליין-אפ. העניין עם אינפקטד הוא כזה - לאורך 20 שנות קיומם הם חלשו על מספר ז'אנרים אלקטרוניים, מפסיי-טראנס בנינוחות גואה, דרך צ'יל אאוט אקספירמנטלי, רוק אלקטרוני עתיר להיטים, ועד נגיעות הדאבסטפ של השנים האחרונות. לראיה, רשימת האמנים שהגיעו להתארח במופע הציגה גיוון כמעט מקסימלי: מיומנה, ג'יי ויוז, פורטיסחרוף, הדג נחש, התקווה 6, RIOT, והדי ג'ייז אסטריקס ויהל הראו שאין כמעט שת"פ שההרכב הזה לא מסוגל להעמיד.
יחד עם זאת, אני טוען, ואני כלל לא לבד, שמאז האלבום "The Legend of The Black Shwarma" הם שברו ימינה חזק לכיוון המיינסטרים. משהו ביכולת החדשנות ובאהבה הגדולה לצלילים המדויקים והיפים קצת נשכח, ואת המקום תפסו הרבה כאסח ובאסים. כנראה זה מה שהדור החדש מתחבר אליו יותר. למרות המתח הזה בין הישן לחדש, אינפקטד תמרנו באופן מרשים בין הלהיטים האהובים שהם ביצעו אלפי פעמים ("Becoming Insane" ו-"Heavyweight", למשל) לבין קטעים מהאלבומים האחרונים והפחות מוכרים.
וכשכל הקהל ידע באיזה טראק מדובר, כמו למשל ב-"Deeply Disturbed" הפסיי-טראנסי, זה היה מהפנט. 15 אלף איש שקופצים בתזמון מושלם על 200 BPM, ובכן, זה מחזה שחשבתי ששמור בעיקר למקומות כמו סין או צפון קוריאה. וכשהוא התרחש בלייב פארק בראשון, זה הרגיש כמו פיצוץ אינטרגלקטי. אני לא אתפלא עם הגלגל הענק של הסופרלנד הסמוך החל להסתובב מעצמו בעקבות גלי ההדף. המסה העצומה האנשים בפארק, שהורכבה בעיקר מצעירים בני 20 בחופש מהצבא, היתה באמת דבר שאי אפשר להתעלם ממנו, ונראה היה שדובדבני גילה כמו כל דיקטטור טוב, שהיכולת לשלוט על 30 אלף זוגות ידיים ממכרת מאוד, וביקש ממש אחת לכל שתי דקות מכל הקהל להרים אותן לשמיים. הוא כמובן נענה בכיף.
וכאן כנראה טמון היופי של אינפקטד, הנוסחה שמאפשרת להם להרים מופע של 5 שעות שלא ישעמם לרגע – הם באמת חוגגים את יופיו של הצליל באשר הוא. אין כאן רפרנסים מתוחכמים לאירועים אקטואלים, מטענים תרבותיים שצריך לפענח או טקסטים עמוקים שמעוררים תהיות. מה שהם עושים, ועושים פשוט מעולה, זה לקחת צלילים ולמקם אותם במרחב ובזמן באופן שמגרה את המוח עד שגעון. ובסופו של דבר, הצליל הזה – הטבעי, הפשוט והערום מכל ההקשרים – הוא המכנה המשותף הרחב ביותר. לנער פוחז בן 15 ולוותיק שבמוזיקאים. לישראלי מהקריות ולברזילאי מסאו פאולו. לברי סחרוף ולדי ג'יי אסטריקס. אני מניח שאם היו גם כלבים במופע, הם זזו לפי הבאסים. וזו, אני חושב, המחמאה הכי גדולה שאני יכול לתת להם ליום הולדת 20.