_g.jpg "רוני דלומי בהופעה בזאפה (צילום: אביב חופי)")
אני מחבב מאוד את רוני דלומי כזמרת וכבן אדם, וחושב שהיא ראויה ומוכשרת, ועדיין יצאתי ממופע ההשקה לאלבומה השני בתחושה שהיא עדיין לא הבשילה לגמרי, עוד לא ממש שם, עדיין מחפשת את דרכה וזהותה האמנותית, ועוד לא מצאה את האופן הנכון והמדויק להביע בו את הכישרון שלה. דלומי מנסה ומתאמצת להיות יותר ממה שהיא עכשיו. זו יומרה שיש בה אומץ, אבל היא גם מסוכנת, והתוצאה שמתקבלת על הבמה לא אחידה.
>> הצביעו לרוני דלומי במצעד השנתי של ישראל
התחושה במופע היתה של נדנדה, כמעט מטוטלת, לצד רגעים קסומים של רגש טהור וזך, היו בו נפילות מהדהדות וכואבות. לצד שיר כמו "מי אמר", בו דלומי לוקחת אותך ביד אל העולם הפרטי שלה, שיש בו יופי, תום, אהבה, רוך, נעורים וחן, היו מקומות בהם היא רצתה להיות דרמטית וסוערת, כמו בביצוע ל"כך או כך", וזה לא תמיד עבד. לצד שיר כמו "יום שישי" שכולו אהבה, רומנטיקה, געגועים, כמיהה והזדקקות, וגם אכזבה, הגיע הקאבר ל"ציפור מדבר" של אתניקס, שאם אני המנהל של דלומי, היא לא תשיר אותו כבר בהופעה הבאה שלה.
רוני דלומי - "רמזורים"
רוני דלומי - יום שישי (צילום: יובל אראל)
רוני דלומי בזאפה - קרקעית נמוכה
רוני דלומי - מי אמר (צילום: יובל אראל)
גם על "עכשיו תורי" הייתי מוותר. שיר שנשחק משך עונה שלמה של "כוכב נולד" והושר על ידי כל מועמד מזדמן - הגיע זמנו לצאת מהרפרטואר של זמרת שלוקחת את עצמה ברצינות ומסתכלת קדימה, בדיוק כמו שהיא לא תשיר עכשיו את "ככלות הקול והתמונה" (אלא אם כן ישלמו לה הרבה כסף בשביל זה). לעומת זאת ב"רמזורים" וב"קרקעית נמוכה" דלומי נשמעה פתאום כמו הגרסה הצעירה של יהודית רביץ. אותה קומה, אותה בלורית שיער, אותו חיתוך דיבור, מה יש לומר, שתיהן הרי מאותו הכפר.
ה"בעיה" במירכאות, של רוני דלומי, היא הנחמדות שלה, החינניות שלה. כיוון שהיא כזו מתוקה, חושבים שהיא מזויפת, ומתקשים לראות את הבחורה שמאחורי החיוך והתלתלים. אבל דלומי התעקשה שהיא הרבה יותר מזה, וצדקה. היא הוכיחה באלבום הזה ובמופע הזה שיש לה עומק רגשי, שהיא יודעת לאהוב באמת, להביט פנימה לתוך אישיותה וחייה ולספר את הסיפור שלה. בשירים כמו "פניי לרוח", "קצה היום", "סתם שני אנשים", "תחזיקו" ו"יום שישי", היא שרה על החיים האמיתיים שלה, על האהבה שבחייה, על ההתמודדות עם התהילה, על הסחרור שחוותה אחרי הזכייה ב"כוכב נולד" ובשני תארי "זמרת השנה" רצופים, וזה ראוי להערכה. לא כל זמרת פופ יודעת לחצוב מעצמה מספיק תוכן ו"בשר" כדי להעמיד שירים כאלה ולהתחיל את המעבר מעולם הביצוע לעולם היצירה, דלומי עשתה את זה.
רוני דלומי ודנה ברגר - "סתם שני אנשים" (צילום: יובל אראל)
רוני דלומי ודנה ברגר - "מחכה לו"
רוני דלומי - "ציפור מדבר"
רוני דלומי - תחזיקו (צילום: יובל אראל)
הבעיה האמיתית היא שלא כל מנעד הרגשות הזה מצליח לעבור בשירה שלה. באלבום הקודם היא שרה קאברים לטיניים ואף אחד לא ציפה ממש להתרגש ממנה. ברגע שהיא מוציאה אלבום אישי, חשוף, מצופה ממנה לחבק למאזין את הלב. כי אחת התכונות הבולטות אצל רוב הזמרות הגדולות באמת, זו היכולת לרגש רק באמצעות הקול נטו. דלומי מרגשת כשהיא שרה את "שלחי אותו", כי היא קודם כל זמרת מוצלחת של בלדות שקטות וזה שיר שמרגש מטבעו, מעצם ההקשר שלו, אבל בשיר מפתח כמו "פניי לרוח" וב"קצה היום" ואפילו ב"תחזיקו", הקול שלה, לכשעצמו, לא מצליח לתווך את הרגשות האלה כלפי חוץ. לכן דלומי, כמו גלי עטרי בשעתו, צריכה להקדיש מחשבה לאיך כן עושים את זה נכון, והיא ראויה למפיקים מוזיקליים טובים יותר, שיעזרו לה להגיע לשם.
איתן רז ואיתמר מאירי הם נגנים לא רעים, מפיקים שיודעים להפיק שיר במיינסטרים המקומי ואולי גם חבר'ה נחמדים, שמכירים מספיק חברים בברנז'ת הפופ המקומית שנרתמה כדי לסייע לדלומי להשלים את כתיבת השירים לאלבום. אבל התפקיד העיקרי של מפיק מוזיקלי הוא לשמור על האמן שלא יעשה שטויות, לכוון אותו נכון ולהביא אותו למצב שהקהל יאהב אותו. רשימת הטעויות של רז ומאירי במופע הזה ברורה, כמו למשל הקאבר ל"ציפור מדבר" והניסיון לביצוע דרמטי ב"כך או כך" עם גיטרה מהדהדת שלא הלך לשום מקום (לו רק היה נכנס קצב אחרי בית ופזמון ראשונים). או העובדה הפשוטה שאפשרו לדלומי לשיר רוק ישראלי ב"פשוט" ודחפו אותה לאותה פינה ב"קצת אחרת". רוני דלומי היא הרבה דברים, אבל היא לא זמרת רוק, ממש לא, והיא נשמעת לא טוב בז'אנר הזה, עד כדי זיוף. הלטיני יושב עליה הרבה יותר טוב (למשל ב"תן", כמובן), אפילו דאנס יכול לעבוד אצלה, רוק לא.
_g.jpg "רוני דלומי בהופעה בזאפה (צילום: אביב חופי)")
מה שמוביל לאירוח של דנה ברגר, שנראתה על הבמה קצת לא שייכת. שנים שברגר דיברה נגד תוכניות ריאליטי, עד שהצטרפה כשופטת בוועדה בעונת העשור של "כוכב נולד" (ואז הודיעה שהיא רק נגד ריאליטי שהוא לא מוזיקלי). על הבמה היא נראתה כמו שהיא באמת - הדודה הבלונדינית מ"רוקסן" במסיבה של "טדי הפקות". שמן ומים שלא משתלבים. למרבה ההפתעה החיבור שלה עם דלומי ב"סתם שני אנשים", אותו הלחינה, עבד יפה. למרבה האירוניה הפזמון שדלומי דפקה ב"מחכה לו" של ברגר היה הרגע המושלם ביותר שלה בערב הזה. ארבע שורות שבשבילן היה שווה לצאת מהבית. אם יש קאבר שדלומי צריכה לאמץ בהופעות שלה זה את "מחכה לו", בטח שלא את "ציפור מדבר".
אני באמת אוהב את רוני דלומי ומאוד רוצה שהיא תצליח. מגיע לה שאפו על הדרך שהיא עשתה עד לפה. למרות שהאלבום שלה טוב ברובו, המופע שלה לא היה אחיד ברמתו ולפני שהיא מתחילה לחרוש "זאפות" וועדי עובדים כדאי לה לחשוב אילו שינויים כדאי להכניס בו. ולקראת האלבום הבא היא צריכה למצוא מי היא רוצה להיות אחרי גיל 22, ולהבין איפה נמצא הקול האמיתי של כזמרת, שנולדה כדי לרגש ולסחוף אנשים.
>> הצביעו לרוני דלומי במצעד השנתי של ישראל
_g.jpg "רוני דלומי בהופעה בזאפה (צילום: אביב חופי)")