אי אפשר להיות לא-ציני בקשר לאלבומי פוסט מורטם כמו "Thanks for the Dance" של לאונרד כהן, שיצא בסוף השבוע האחרון, כשלוש שנים לאחר מותו. "זה לא אוסף של שירים שהושלכו הצידה ובי-סיידס", אמר אדם כהן, הבן והמפיק המוזיקלי, וכמובן רק החמיר את החששות. ככלל, כהן היה בשנות חייו האחרונות מכרה זהב – החל בטור העולמי הבלתי-נגמר וכלה ב"You Want It Darker" מ-2016, שהיה לאלבום השני בקריירה שלו שנכנס לעשירייה הפותחת של הבילבורד האמריקאי – וכשהחלו לזרום הידיעות על יציאת האלבום הנוכחי, למעשה אוסף של הקלטות לא-גמורות מהסשנים של "You Want It Darker" שהושלמו אחרי מותו, כל כהניסט בר דעת נכנס לכוננות ספיגה.
ראשית הופץ "The Goal", אפילו לא שיר, רק 72 שניות של מונולוג מהורהר, טקסט אופייני לכהן המבוגר ושום דבר שאפשר היה ללמוד ממנו משהו מושכל על האלבום. אחריו בא הסינגל "Happens to the Heart", שהגיע בילט-אין עם קליפ נהדר מאת דניאל אסקיל (בקרוב, כך מספרים, צפויות להופיע עבודות וידאו נוספות של אמנים אחרים סביב האלבום החדש); הוא גרם לי לדמוע ועשה לי מה שנדמה ששלמה ארצי התכוון אליו ב"צמרמורות עונג ידועות", אבל הוא יצר אצלי חשדנות דומה לזו שמתעוררת בי בכל פעם שאני צופה בטריילר טוב של סרט שאין לי אמונה בו, בבחינת "לא חוכמה, הם פשוט דחסו את כל הקטעים הטובים לתוך שתיים וחצי דקות".
ויהי ערב, ויהי בוקר יום שישי 22 בנובמבר. איכשהו נבצר מידיעתי שזה תאריך השחרור הרשמי של "Thanks for the Dance", כך שנתקלתי באלבום המלא באשכרה מקרה, ומאז ועד לכתיבת השורות שאתם קוראים עכשיו האזנתי לו, מילולית, בלי הפסקה. בבית מול המחשב, באוטו, על האליפטיקל. אני מדגיש את זה גם כדי להבהיר שאני לא כותב על האלבום מתוך איזה שיכרון האזנה בתולית, וגם – בעיקר – כי "Thanks for the Dance" הוא מתנה משמיים. זה אפילו לא משחק מילים; זה פשוט מה שזה. איש שכותב מהעולם הבא כמו שאף אחד לא כותב בעולם הזה.
תראו, אני לא מבקר מוזיקה אלא מבקר קולנוע. אם אני "מבין" משהו בלאונרד כהן, זה מפני שאני מאזין לו באדיקות ב-25 השנים האחרונות, מפני שפעם נדרשתי לניתוח רוחב של הטקסטים פרי עטו ומפני שהתמזל מזלי להשתתף בתרגום שיריו לעברית – ונשית, ועכשווית - בפרויקט "שלכם, א. כורם". זה אומר שאין לי כלים מקצועיים להסביר למה אני כל כך אוהב את מה שקורה ב"Thanks for the Dance" מבחינה מוזיקלית (אבל אולי העובדה שאמנים כמו בק, דמיאן רייס, דניאל לנואה, ג'ניפר וורנס ונגן המנדולינה הישראלי אבי אביטל מנגנים ו/או שרים בו מסבירה למה הוא מצטיין בדיוק במקום שתמיד היה מועד לפורענות אצל כהן, קרי ההפקה המוזיקלית). אולי יכולתי להוכיח לכם באותות ובמופתים שהמילים של "Moving on" מתחברות לכדי אחד הטקסטים הנפלאים ששמעתי או קראתי על פרידה, וכנראה לא צריך יותר מהאזנה וחצי ל"The Night of Santiago", שיר שהוא מיני-מערבון, כדי לזהות שמדובר באחד הלחנים היפים, הקליטים והסוחפים שכהן הוציא תחת ידו (המילים מושלמות, פשוט מושלמות, אבל זה הרי לא מפתיע אצלו). אבל איכשהו זאת לא הנקודה, כי זה להיטפל לפרטים במקום לראות את התמונה.
זה האלבום ה-15 והאחרון של לאונרד כהן, והוא בקלות אחד מחמשת הטובים שלו (אולי שלושת. אעדכן). כמה מוזיקאים משאירים אחריהם צוואה כזאת? כמה יוצרים משמרים רמה כזאת, אינטגריטי כזה, בגיל 82? על "Thanks for the Dance" לא צריך לקשקש, ספק אם צריך בכלל לכתוב. צריך רק לסגור את הדלת של המשרד או של האוטו או של הבית, ולהתמסר. יהודי טוב שלח מתנה מהעולם שאחרי אל העולם הזה, מה יש כאן לדבר.