כשהבן שלי נולד אהבתי להשמיע לו את "בייבי אוריינטל", פרוייקט מוזיקלי שלקח שירי ילדים מוכרים ונתן להם טוויסט מזרחי. אפשר לשמוע שם את "פזמון ליקינטון" -שיר הילדים האהוב עליי - בהודית, עיבוד מזרחי ל"מקהלה עליזה" ועוד. זה היה חמוד ולתחושתי גם מלא לב, ובעיקר הרגיש כמו מחווה תרבותית יפה ומכבדת (כמובן שאחרי זה יוצר הפרויקט, אילן בן עמי, רצח את בת הזוג שלו לשעבר וגם הבן שלי גדל, הצטרפות מאורעות שהוציאה את הדיסק מהפלייליסט).
אחד השירים בבייבי אוריינטל היה "אצא לי השוקה", ונזכרתי בו כששפיטה, shefita לפי יוטיוב, הוציאה לו גרסת כיסוי כולל וידאו מושקע. שנתיים לפני כן, שפיטה כבר הספיקה להצליח גם עם הקאבר לKarma Police", שלתקופתו הרגיש מרענן, ולפני כמה ימים היא חזרה שוב עם הביצוע ל-"You Oughta Know" של אלאניס מוריסט. המשותף לכולם הוא מבטא ערבי מוגזם וסרטונים מושקעים באווירת דראג. שפיטה היא מעין דיווה גדולה מהחיים שגם בראיונות שאפשר למצוא איתה ביוטיוב מקפידה להישאר בדמות.
ואמנם שפיטה מנסה לשמור על עמימות סביב זהותה וכבר מרגישה קצת כמו "השרוף" רק בלי השירים המרימים, אבל היא בעצם בחורה בשם רותם, לפי האינטרנט ישראלית, יהודייה ובוגרת רימון. וזה, מה לעשות, הופך את כל העסק לקצת לא נעים. כי תראו, נכון שהפוליטיקלי קורקט יצא מכל החורים וכולנו רק מחכים להשבעה של טראמפ כדי להפסיק עם השטות הזאת. ונכון שניכוס תרבותי (אימוץ אלמנטים מתרבות שונה, הוצאתם מהקשר, ניצולם ומסחורם לרווח אישי) הוא ביטוי מנג'ס של סטודנטים שלא רוצים לאכול סושי בקפיטריה כי זה מרגיש להם פוגעני כלפי תרבות יפנית, אבל הנה דוגמה לפעמים שבהם הביטוי הזה כן קולע. אפילו לסיבה שבגללה הוא נוצר. כי ניכוס תרבותי זה לא נועה קירל עושה צמות של שחורה או ביונסה לובשת בגדים הודיים, זה לקחת תרבות אחרת ולהלעיג אותה ו/או להרוויח ממנה.
וזה מבאס לכתוב את זה כי זה ויכוח שאין דרך לא לצאת בו פוץ וצדקן, אבל הקאברים של שפיטה נשמעים כמו חיקוי, פארודיה על ערבית. זה בולט במיוחד באלאניס מוריסט בגלל שהוא פשוט לא טוב מספיק על מנת להחליק את תחושת האי נעימות, וזה מאיר גם את הקודמים באור מעצבן. כי זה ההבדל בין הערביות ב"אצא לי השוקה" של בייבי אוריינטל לבין זו של שפיטה: הראשונה היא מחווה לתרבות אחרת שלאורך השנים הודרה משירי ילדים, בעוד שאצל שפיטה זה דאחקה על אנגלית במבטא ערבי מגוחך.
אין לי ספק ששפיטה היא בחורה סבבה ושהיא לא גזענית, אבל התוצאה כן. בעיקר כי אין בה משהו מעבר. אין פרשנות אחרת לשירים, אין תחושה שהיא באה מתוך הערצה לדיוות גדולות כמו שאפשר לראות במופעי דראג, וכל אלו שמשווים אותה לתחילת דרכה של דנה אינטרנשיונל – אין פה רבע מהחתרנות. הדבר היחיד שיש זה מישהי שהוגה את המילה and עם ע' גרונית וזה, מעבר לטיעוני הפי סי הצדקניים, גם לא ממש מעניין.