החוויה שמציע קובי אוז במופע החדש שלו "מזמורי נבוכים" היא, נכון לעכשיו, החוויה יהודית-ישראלית-מתחזקת המלבבת ביותר שתוכלו למצוא, תענוג צרוף. אוז לוקח את הקהל למסע הפרטי שלו בחזרה אל השורשים ואל הקרבה לאמונה, עם שירים חדשים ולחנים שלו לקטעים מסורתיים, עם תחנות כמו הסב הפייטן ניסים מסיקה ("אלוהיי"), האב בעל חוכמת החיים , בר המצווה, ירושלים, התפילה החילונית, חזיון של מלאכים, צדקה וצדק לעניים, געגועים לדמותנו פרה-העידן החדש, געגועים לגעגועים, למשהו שכבר איננו ולא נשוב כנראה להיות.
ותסמכו על קובי אוז שגם בגיל 40, אחרי שנפרד מאישה, מלהקתו טיפקס והתחיל את חייו מחדש, עדיין יש לו את זה, ובגדול. תסמכו עליו שבעידן בו "כולם" חוזרים לשורשים, לפיוטים ולבית סבא, הוא יעשה זאת באופן המתוחכם ביותר, המגניב, המשעשע, הנגיש והמזמין ביותר, יודה לאלוהים על ארבע הצורות בהן הוא אוכל מנגו (הרביעית: עמבה), ואף יקרין את מילות השירים בעברית ובאנגלית על מסך לצד הבמה. תסמכו עליו שהוא עודנו אותו אנטרטיינר חד-חושים, רחב חיוך ובעל מוח מבריק, שלא מפסיק להמציא דברים חדשים, שישעשע אתכם ותוך כדי יתקע את סיכות הביקורת החברתית שלו ("תפילת החילוני").
השגריר הנכון ביותר של תנועת קירוב הלבבות
כי אוז, גם כשהוא מגיש שירים וסיפורים על אבותיו האמיתיים ואבותיו הרוחניים, ומתרגש באמת, יידע תמיד להוסיף את השנינה, הצחוק, הקריצה, המבט האירוני מהצד, את הבעיטה הקטנה והמתריסה, את הטוויסט המדויק שיהפוך את העסק הרוחניקי-יהודי ש"כולם" חוטאים בו לאחרונה, מפיהוקון כבד-ראש לבידור מוזיקלי מענג. אם התרבות הישראלית התחפשה בשנתיים האחרונות לבית כנסת גדול, בו "כולם מוזמנים להביט יחד אל השמיים ולפחד מטילים", אז אוז הוא זה שמסתתר מאחורי ארון הקודש ויוצא בטיימינג הנכון כדי לגרום לכולם לחייך ולפחד פחות בין התפילות. הוא השגריר הנכון ביותר של תנועת קירוב הלבבות.
קובי אוז היה ועודנו אחת הדמויות החשובות בתרבות הישראלית, כמי שהצליח באמצעות המוזיקה ליצור ישראלי חדש, אקלקטי, רב-תרבותי, ששואב מהכל ובתהליך אלכימי, בתיה עוזיאלי, יוצר משהו חדש, מקורי, מקומי ואותנטי. לכן, גם כשהוא ניגש לטפל בשורשיו, כפי שקורה ב"מזמורי נבוכים", הוא משלב, למשל, בין עברית של שבת ועברית מקראית לשפת היום יום בואכה שפת הרחוב.
"רבי יהודה הלוי - כפרה עליו!"
אוז מחבר בכישרון אדיר את תהילים, רבן יוחנן בן זכאי (עם ציטוט ממאיר אריאל), רבי יהודה הלוי ("כפרה עליו!, איזה ראפר גדול"), נקבת השילוח והכמיהה התמהונית למשיח ("איש עם שלט קרטון"), עם הכאן והעכשיו, עם הצורך של הקהל שלו לקבל תשובה (תרתי משמע) וליהנות מערב מבדר תוך כדי.
אלא בניגוד לאוז של ימי טיפקס, קובי אוז כבר לא צריך שנאהב אותו בכל מחיר. הוא כבר לא מנסה למצוא חן בכוח. השטויות שהעסיקו אותו בעבר נעלמו כמעט לחלוטין. תחת זאת הוא פותח בפנינו את הדלת אל עולמו החדש ומזמין אותנו להיכנס ולפגוש אמן חכם, מצחיק ומרגש, שיוצר, שוב, מוזיקה ואמנות נהדרת, עם עומק, עם כוונה, עם שאר רוח, עם אהבה.
גם כמוזיקאי וככותב שירים אוז התבגר, השתכלל, השתפר. האלכימיה, שהפכה לסמלו המסחרי, מביא ל"מזמורי נבוכים" שלל סגנונות. החל מרומבה ספרדית-ים-תיכונית ("געגועיי לגעגועים"), פופ-רוק מזרחי-אתני ("תפילת החילוני"), רגאיי-סקא רך ("מדרגות נעות"), פיוט מרגש בדואט עם הסב שהוא למעשה בלדת מיינסטרים ("אלוהיי"), שילוב בין לחן מסורתי ללחן מקורי עם פזמון "בא בא בא" מדבק ("שוועת עניים"), פופ-רוק אקוסטי עם הרמוניה יפהפייה וסי-פארט חזק ("נקבת השילוח").
אלכימיה של גרוב, דבקה, בלוז, פופ, אתני, רוק ומחזמר
בהמשך מגיעים גרוב-ג'אזי עם השפעה קלאסית וחלילית ("ידידידי"), שיר שנשמע כמו להקה צבאית מהסבנטיז עם כינור ("זלמן"), רוק ישראלי שמתאים למדורה, עם הרמוניה מחזמרית בפזמון ("איש עם שלט מקרטון"), שיר קטן ונהדר בסגנון יוני רכטר ("פקק תנועה של ניסים"), דבקה ("יא חביבי" של אשר מזרחי) ובלוז שהוא תפילה ("למען אחי ורעי").
לאלה מתווספים שלושה שירים מהרפרטואר של טיפקס, שנבחרו בפינצטה. הראשון הוא "הרבי ג'ו כפרה", שאוז מגדיר אותו כ"סבא-רבא" של כל השירים החדשים שיצר למופע הזה, וזוכה לביצוע קאנטרי, שמהדהד דווקא את "רכבת לילה לקהיר" של משינה, עם נשיפות-רכבת של המאסטר אדם מדר, ומסתיים בחיתוך ל"חמדת ימים" של הרבי שלמה קרליבך הגדול.
השני הוא "התחנה הישנה" העממי והנוסטלגי, שיר שהוא מופת למוזיקה ים-תיכונית שבאה מתוך העם ומדברת אליו בגובה העיניים. אוז שר אותו ברגש רב והקהל מצטרף אליו בפזמונים בשירה שקטה. השלישי הוא "בתוך נייר עיתון" המתריס והחברתי, אחד השירים החשובים ביותר שידע הפופ הישראלי להציע מימיו, עם אקוסטית ואקורדיון.
הרכב מלווה תפור היטב, עם אדם מדר המופלא
את אוז מלווים בערב הנהדר הזה נעם שלמה (גיטרה אקוסטית), שהוא גם מנהל להקת הנוער של שדרות, ג'וני קורן (פסנתר ואקורדיון), שבא ממוזיקה קלאסית, ואדם מדר המופלא (גיטרה קטנה, כינור, חלילית ועוד), שכונה "השד של מאיר אריאל" ומצרף אלמנטים מוזיקליים-בידוריים כמו נשיפות, שריקות, שירה בהגייה אשכנזית ומחמאות לאוז ביידיש. שלושתם יחד עוטפים את אוז בחליפה תפורה היטב לפי מידותיו הנוכחיות של המופע הזה.
אבל "מזמורי נבוכים" הוא מופע שחייב לגדול, להוציא עוד סינגלים, ובעקבותיהם אלבום. יש בו להיטים, יש בו שירים שיכולים להפוך להמנונים. אין לנו, בנוף הדי שחון של הפופ הישראלי, הרבה אנשים כמו קובי אוז, שיודעים לחבר את כל הקצוות ביחד. הוא היה חסר, וטוב שהוא חזר, ובטוח שגם בשמיים שמחים על כך.