זה קצת מסובך עם ג'סטין ביבר. הוא לא סתם זמר מצליח, כוכב או סלבריטי - הוא ג'סטין ביבר. גבר בן 25 עם 127 מליון עוקבים באינסטגרם, ובעיקר זה שמאז גיל 15 בערך הוא אחד האנשים הכי מפורסמים בעולם.
ביבר הוא ילד שהתבגר מול מצלמות, התעצב מול הפפראצי, והוא לא אדם ככל האדם. הוא מין דבר, תופעה, משהו יחיד במינו - וכל זה לא קשור לשאלה אם המוזיקה שלו מדברת אליכם או לא. או כמו שהוא ביקש באחד מרגעי השיא המדכדכים בסיבוב ההופעות האחרון שלו, לפני שהפסיק אותו: "בבקשה תפסיקו לצרוח, זה הורג אותי".
בפרסומים השונים לקראת אלבומו החדש, "Changes", שיצא ביום שישי האחרון, הודגש כי האלבום הקודם "Purpose" יצא ב 2015, אחר כך הוא יצא לסיבוב ההופעות ההוא, שהביא אותו גם לישראל - ומאז 2017 הוא נעלם. ממש נעלם. אה, ורק נזכיר שבין השירים שהוציא בשלוש השנים שבהן שתק, יש גם את הרמיקס בכיכובו ל"Despasito". איך נגיד? כשג'סטין ביבר נעלם - הוא נעלם קצת אחרת מאיתנו בני האדם - או להבדיל מליאור סושרד.
אני מרים את כל ההרמה הזאת כי חייבים להבין את זה כשבאים להקשיב ל-"Changes", ועוד קודם כשצופים ב-"Seasons", סדרה דוקומנטרית בת 10 פרקים קצרים שיצאה לפני שבועיים ליוטיוב; יש שם למשל שני פרקים מהחתונה של ביבר עם היילי בולדוין - רק שהפרקים האלה הם בתשלום, עניין צ'יזי ודוחה. הרי אתה רוצה שאנשים באמת יראו מי אתה, שיקשיבו לסיפורי הילדות שלך, למנהל והמפיק שלך מדברים עלייך בשיא הרצינות ובכובד ראש.
אתה רוצה שירגישו אמפתיה כשאתה מספר איך התמכרת לכל חומר אפשרי וכמעט הפכת לאיימי ויינהאוז - ואז אתה מביא אותה בשני פרקים של רכילות מעניינת, אבל על זה אתה כבר רוצה כסף? בוז ג'סטין!
אלא שג'סטין ביבר חי בעולם מקביל. אין לו חברים. החבר הכי טוב שלו הוא הכסף שאתם מוכנים לשלם בשביל לראות אותו. בסדרת הדוקו הזו משתתפים אשתו, כאילו חבר שהוא סוג של מאמן מוזיקלי והמנהלים כאמור. או במילים אחרות: רק אנשים שהוא משלם להם כסף. אין בן אדם אחד שנמצא שם רק כי יש ביניהם איזה קשר אנושי. שזה כנראה העונש הקמאי שהעולם מנחית על אדם שמתפרסם בטירוף בתור טינאייג'ר. לכריס מרטין, בונו ומייקל סטייפ, לפחות היו את החברים מהלהקה. לג'סטין יש רק את אשתו, כי את החברים הקרובים משנים עברו הוא לא זוכר - הם התאדו עם האלכוהול והסמים.
ספת הפסיכולוג הזו היא רק הרקע. באנו לדון במוזיקה. אבל המוזיקה במקרה הזה אינה יכולה להיות מנותקת מהביוגרפיה של היוצר. "Purpose" היה אלבום המעבר של ביבר מילד לאמן רציני. זה היה אלבום מצוין, יצירתי וחכם. היו שם שירים איקוניים כמו "Sorry"', ובאופן כללי זה היה אירוע פופ מג'ורי. בדיעבד, אנחנו מבינים שכל העוצמה המסחרית הזאת כמעט קברה את ביבר, והוא נמלט ברגע האחרון אל זרועותיה של רעייתו החדשה. לפני חצי שנה בערך, שכנעו אותו המנהלים שלו לעלות ולתת שיר עם אריאנה גרנדה בפסטיבל קואצ'לה. ההופעה הזאת החזירה לו את הרצון ליצור מוזיקה.
"Changes" הוא כבר תחנה בדרך חזרה. ביבר ישב וכתב שירי אהבה קצרים לאשתו, רובם מאוד יפים, אבל נטולי פואנטה. גם חלק מהטקסטים הם קצת גן ילדים (שלא לומר גנון). ביבר לא עשה כנהוג, ולא הביא לאולפן צוותי כותבים שיעזרו לו להפוך את שיריו הקטנים ללהיטים. הוא בחר להשאיר אותם כמו שהם - מפותחים חלקית. התוצאה היא אלבום קצר יחסית (48 דקות עם 16 שירים), שזה בדיוק ממוצע של 3 דקות לשיר. כמעט אירוויזיון. והשירים האלה לא רק קצרים. אין ביניהם אפילו "להיט ענק" אחד. ברור שאף אחד מהשירים באלבום הזה לא יתמקם בעשירייה הפותחת של 2020.
אגב, כל זה לא אומר שהם לא שירים טובים. קחו למשל את הסינגל החדש "Intensions" אותו הוא שר יחד עם קוואבו. מדובר בשיר מושלם, וניכר שג'סטין שיכלל את שירתו; הוא רגוע, עולה נפלא לגבוהים (כמעט לפלצט), הוא נינוח בשירה והקול שלו יפיפה. מה עוד צריך? האלבום כולו הוא מין ארנ'בי סהרורי, כמעט מדיטטיבי. אם לא היינו יודעים שהוא נקי - הייתי משוכנע שזה אלבום ההירואין שלו (או לפחות אלבום המורפיום).
הגרוב הזה מעניין במיוחד בסינגל הראשון שיצא מתוך האלבום, "Yummy". מדובר בשיר שנשמע כמו משהו שנתפר במיוחד לטיק טוק. המשפט "Yeah, you got that yummy, yum" ממש בנוי לכך שיניב מיליוני סרטונים באפליקציה הכי לוהטת בעולם כרגע, ובכל זאת, לשיר הזה יש הוק מוזיקלי מאוד רך. זה לא באמת יהיה הדבר שיהרוס את טיק טוק. אולי לרגע, אולי כי ג'סטין, אבל לא בטווח זמן של כמה חודשים. קצת כמו "Anti" של ריהאנה מ-2016, שהיה אלבום שונה לגמרי, אבל גם בו היתה יותר אווירה ופחות להיטים.
האלבום החדש של ביבר הוא כמו שאומרים אצלנו - תחנה בזמן, והבעיה היא שחלק השירים נשמעים כמעט כמו סקיצות. מושקעות ומטופלות - אבל סקיצות, והבעיה הכי גדולה היא שזה טיפה מעייף. גם ככה בעידן הזה אין הרבה כוח לאלבומים. צריך מצב רוח ספציפי מאוד כדי לשמוע את "Changes" בריכוז מתחילתו ועד סופו, ועדיין, כל שיר בנפרד הוא מאוד יפה.
בעולם המוזיקה המקוטב, ברור שג'סטין יהיה נוכח בכל רגע בשנה הקרובה. שיר אהבה כמו "Forever" אולי יהפוך לשיר חתונות מוביל באמריקה, אבל החוסר בשפיץ יגרום לכך שהאלבום הזה לא באמת יעביר את ביבר בבום לסיום העשור השלישי בחייו. באלבום הבא הוא יצטרך להתאפס ולהביא שירים כמו "Sorry" כדי להשאיר חותם, או שייאלץ לפנות את הבמה לטובת צעירים מצליחים ומגניבים ממנו, ולעבור לעולם האמנים הבוגרים. קודמו בתור, ג'סטין טימברלייק, יחכה לו שם בזרועות פתוחות.
ג'סטין ביבר הוא באמת כישרון על. בסדרה הדוקומנטרית רואים אותו מנגן כמעט על כל כלי אפשרי, וגם שר פשוט על גיטרה באופן מדהים. השירה שלו באלבום הזה היא מהיפות שתשמעו בעידן הזה, אבל כמו שכבר אמרנו - הוא חי בעולם מקביל. שום דבר בחיים שלו לא דומה לחיים של אדם רגיל. לעומתו אפילו ביונסה היא קרן פלס, ולכן הוא יכול להמשיך להתנהל בעולם מקביל, ממילא הוא לא שומע מה שאף אחד מאיתנו אומר. לא ברור מה בכלל הוא שומע.
כן, ג'סטין ביבר מושפע. הקליפ של "Intensions" מרגיש כמו טייק חינוכי יותר על "God's plan" של דרייק, ובאופן כללי, ביבר, כמו כל הכוכבים בני דורו, מצא שהדרך הנעימה לפגוש לפעמים בני אדם רגילים היא להעניק להם מתנות בקליפ או בסרטון. ביבר מתחבק באהבה עם הילדים והאמהות בבית המחסה שבו מצטלם הקליפ ונראה שהוא באמת מתרגש. כמה זמן נמשך המפגש? מה באמת הוא למד מהם? לא נדע לעולם.
אני לא מקנא בג'סטין ביבר. חיי הבועה שלו הם פסיכיים. תציצו למשל באופן שבו הוא מציג בדוקו את אוהל החמצן שבו הוא סוגר את עצמו כדי לישון בצורה רגועה. מתברר שהסיפורים על מייקל ג'קסון לא הגיעו אליו, והוא מציג את האוהל בלי טיפת הומור. אשתו אומרת משהו על "קרייזי שיט של עשירים" - אבל זה נראה מהפה החוצה, ומאחר שאנחנו חיים בשני עולמות מקבילים, לא נותר לנו אלא ליהנות מג'סטין ביבר וממה שהוא מנפק. איך זה ייגמר בסוף? כולם ממש לא יודעים.