מול זאפה מלא הודה אמש יורם חזן לקהל שבא ו"נענה לאתגר - לצלול איתנו לתוך האלבום החדש שלנו". ובאמת שלא פשוט, אבל כמובן מרתק, לצלול אל תוך "שורות של אנשים" הטרי, אותו ניגנו חברי "כנסיית השכל" מתחילו ועד סופו.
התאפקתי שלא למחוא כפיים כאילו היה זה ההדרן
"שיר פרידה ישן שהוחמץ מזמן" פתח את ההופעה והיה כל כך כובש שבסיומו התאפקתי שלא למחוא כפיים כאילו היה זה ההדרן. הטקסט העוצמתי של דוד אבידן, בשילוב הלחן המכאיב של רן אלמליח והשירה הנקרעת של יורם חזן יצרו רגע מדהים. החורף נוצר כדי שנוכל לשמוע שירים כאלה.
c.jpg "כנסיית השכל זאפה 6 (צילום: טוני פיין, רשת ג')")
כמו באלבום, גם בהופעה, ניווטו חברי הכנסייה בין הרוק האוריינטלי שמזוהה איתם כל כך לדארק אייטיז, לאינדסטריאל רוק, לסינת-פופ עם נגיעות של פרוגרסיב. "שפתיים" ושדרות עדיין הדהדו ברקע, אבל אליהן הצטרפו דפש מוד, ניין אינץ' ניילז, רדיוהד ולונדון.
עדיין קודרים ובודדים, אבל עם הבלחות של אופטימיות
"זיכרונות", קטע מצוין, זכה לביצוע אלקטרוני מצמרר. "האויב נמצא בפנים" הזכיר חומרים ישנים יותר שלהם, "הכל נשכח" האינסטרומנטלי כמו כלל דגימות ממגוון הגלגולים, ו"אושר", שבוצע לפני ההדרן, הדגיש את ההבדל בין מי שהכנסייה עכשיו לבין מי שהיו אז: עדיין עגמומיים, קודרים ובודדים, אבל עם הבלחות של אופטימיות.
c.jpg "כנסיית השכל זאפה 3 (צילום: טוני פיין, רשת ג')")
c.jpg "כנסיית השכל זאפה 7 (צילום: טוני פיין, רשת ג')")
הסינגלים שיצאו מ"שורות של אנשים", שהם דווקא השירים הפחות מעניינים באלבום, בוצעו גם הם כמובן. דווקא בהופעה "מים שקטים חלק א'" ו"על מה את חולמת", שהוקדש לאמנית מיכל רוטנר, שעיצבה את העטיפה, נשמעו טוב. טוב מהם נשמע "הדליקו את הפנסים", הסינגל הראשון והטוב ביותר מבין השלושה, שיר שמתאים למחקר הבודק למה שירים מבריקים ומצמררים לא הצליחו אצל הקהל הרחב.
לא מוטרדים מדעת הקהל
אבל לא נראה שבכנסיית השכל מוטרדים באלבום הזה מדעתו של הקהל. "מכל הדברים הטובים" הוא דוגמה מצוינת לאיך שהם רוצים רוצים להישמע ולא איך שמצפים מהם. וכך, במקום לנגן באקורדיון עם הפילהרמונית, עמי רייס תיזז אתמול בין מספר מערכות קלידים, מחשב וסמפלר. דוד רז ורן אלמליח חזרו להיות היחידים שאוחזים בכלי מיתר על הבמה ודניאל זייבלט נכח בכל פינה, בזכות התופים וההפקה המוזיקלית המבריקה, שהוא אחראי לה יחד עם משה בעבור.
c.jpg "כנסיית השכל זאפה 2 (צילום: טוני פיין, רשת ג')")
יורם חזן, שכבר לא חולק ספוטים עם ריטה, הוא שוב הקול המרכזי שמוביל את אחד ההרכבים הכי מעניינים שהיו ברוק המקומי. הוא יילל בכאב, קורע לקהל את הלב, שב להיות זה שמרגש, מצמרר. מאזין מדוכא ששומע את חזן נהיה אופיטימי, כי יש מישהו שסובל יותר ממך, ומבין אותך יותר טוב מכולם. רן אלמליח, היוצר המוכשר, ביצע את "מים שקטים ב'", חלקו השני של הסינגל. בשקט וצרידות מסוקסת, בקדמת הבמה, הוא נתן ביצוע עצוב ומדויק לעוד אחד מאותם שירים גדולים שכתב והלחין.
c.jpg "רן אלמליח, כנסיית השכל, השקה שורות של אנשים (צילום: טוני פיין, רשת ג')")
ההדרן הורכב ממגוון הלהיטים של הכנסייה, שזכו לעיבודים חדשים. "תנו לי לשתות" היה אקוסטי ומדכא (במובן בחיובי של המילה) ונשמע כמו המנון האלכוהוליסטים האנונימיים. "ידיים למעלה" קיבל כיוון של מתקפת חייזרים שבאו לכבוש את העולם ול"מאיה יש אקדח" הפך למהיר, קצבי ומלוכלך.
חדשים, מצוחצחים ובוגרים יותר
כנסיית השכל לא כבשו את לב הקהל הישראלי בגלל שהם חתיכים. הם לא פרצו כי הם רצו לגרום לנו לעלות על השולחנות ולרקוד. הם פשוט היו חייבים לצאת משדרות ומהאפור שאפף אותם שם, לפני שני עשורים. הקסם שלהם הוא שאין להם טריקים ואחיזות עיניים. השחור, האפור, הקדרות, הבדידות והריחוק, הם לא פוזה, אלא מי שהם באמת.
הקהל המגוון שבא לפרגן להם אתמול קיבל אותם בזרועות פתוחות לחיבוק ואוזניים מרותקות לתהליך שעבר עליהם מאז אותו אלבום שלישי ובלתי נשכח. כי "שורות של אנשים", האלבום והמופע הם בדיוק איך שלהקה כמו כנסיית השכל צריכה להישמע אחרי 20 שנות קריירה. בדיוק כמו עצמם, אבל בכל זאת חדשים, מצוחצחים ובוגרים יותר.
c.jpg "כנסיית השכל זאפה 4 (צילום: טוני פיין, רשת ג')")