התייחסות לאלבום הבוטלגים השמיני של בוב דילן "Tell tale signs" מחייבת קודם כל התייחסות לשתי סוגיות עקרוניות. האחת היא הקונספט עצמו - שחרור גרסאות אלטרנטיביות לשירים קיימים וכן B-sides (שירים שלא נכנסו לאלבומים קודמים). והשנייה היא דילן עצמו והמקום שלו כאומן ויוצר.
האלבום הכפול מתמקד בשנים 1989-2006, שנים שבמהלכן הוציא דילן שבעה אלבומי אולפן שמטבע הדברים היו ביניהם מוצלחים יותר ומוצלחים פחות, דפוסשמאפיין אמן מגה-פורה כדילן. האוסף מכיל 27 קטעים, ביניהם גרסאות אלטרנטיביות, חיות, או שטרם שוחררו במסגרת האלבומים שהוציא בתקופה המדוברת.
אני חייב לציין שתמיד הייתי חצוי בנוגע למעמדו האלמותי של דילן בעולם המוסיקה. כמובן שברורה לי תרומתו, בעיקר בתקופה שבין מחצית שנות ה 60 ותחילת שנות ה 70, לעיצובה האסתטי והתוכני של מוסיקת הפולק והמחאה. יחד עם זאת אני מרגיש שבדומה לנפילים פעילים אחרים (רולינג סטונז, למשל), אחוז ניכר מההערצה והסגידה האוטומטיים להן זוכה דילן כיום נובעות יותר מעצם הוותק וההתמדה שלו, מאשר מאיכות החומרים שהוא מוציא.
אם מוסיפים לכך את הגודש העצום של החומר שהוא משחרר, לפעמים נדמה שעם סינון מינימלי של איכות, אפשר להבין למה יש לי רתיעה קלה ממנו. זה כמו לאכול ממש הרבה מאותו הטעם. לאור הגודש הזה ההחלטה להוציא חומרים נוספים הכוללים גרסאות אלטרנטיביות לשירים קיימים נראית על פניה קצת משונה ומריחה יותר משיקולים מסחריים יותר מאשר מאלה האמנותיים.
לצד כל זה, ואולי למרות נתוני הפתיחה הללו, יש לאוסף כמה נקודות חוזק נאות. רבות מהגרסאות מובאות בעיבוד מינימליסטי ומופשט יחסית, דבר שיוצר האחדה סגנונית נעימה לאורך האלבום בניגוד להבדלים האווירתיים המשמעותיים בין האלבומים מהן לקוחות הגרסאות המקוריות. צחוק הגורל הוא שדווקא האמנים שיש להם הכי הרבה מה להגיד (דילן, ספרינגסטין, ת'ום יורק) קוללו בווקאליות ודיקציה בעיתיים, שמקשים על נגישות לטקסטים שלהם. התוצאה של ההפשטה כאן היא שירים עם נגישות גבוהה יחסית, המאפשרים, בניגוד לחלק מהאלבומים המקוריים, ממש להבין מה דילן שר. זהו ערך מוסף משמעותי.
למרות שקשה לגמוע את האלבום (הכפול, כאמור) בלגימה אחת, ולמרות שלחלק מהגרסאות יש יותר ערך אספני מאשר מוסיקלי, יש בו בהחלט כמה פנינים. מדובר בעיקר בשירים שלא שוחררו בעבר כדוגמת "Born in time", שהיה אמור להיכלל באלבום "No mercy" ו "Dreamin' of you", שלא נכלל ב "Time out of mind". וכן בכמה ביצועים בהופעה חיה. הירסאות האלטרנטיביות משתנות באיכותן, ולעיתים מעניין להקשיב להן ביחס למקור, כמו במקרה של "Ain't talking" מתוך "Modern times".
מצד אחד, הנאה אופטימלית מאוסף הבוטלגים הזה דורשת היכרות דקדקנית עם כל האלבומים שהוציא דילן בשנים המדוברות, כולל הדקויות שבהבדלים בין ביצועים שונים, כלומר - עמידה לא פשוטה, לאורך זמן, בקצב שבו דילן מקליט ומשחרר חומרים. מצד שני, ובאופן פרדוקסלי, ייתכן שהאלבום הזה מתאים פחות למעריצים הפנאטיים, שאמורים ללקט בהתלהבות כל פיסה של חומר שעלתה אי פעם על סרט ההקלטה, ודווקא יותר למי שקצת נרתע בעבר מלהעמיק ולהתעמק בים העמוק והעכור לעיתים של החומרים של דילן (כמוני).
דילן של "Tell tale signs" מוגש בצורה קליטה ונגישה יחסית, ושמיעה שלו במינונים נכונים ומדודים, עדיף ברקע, עשויה בהחלט לעזור לבוב הזה לחלחל.
בוב דילן "Tell tale signs" ("יונייטד NMC")