בשעות הערב המוקדמות, על רקע המוזיקה המתוקה של ריו (שזכו לשבחים גם מג'אגוואר מה וטיים אימפלה),  אלפי צעירים החלו למלא את רחבת הלייב פארק ראשל"צ. המקום הזה הולך ומבסס את מעמדו כהיכל ההופעות הכי כיפי ונעים בארץ, כשהוא מצליח להכיל את כמות האנשים תוך הימנעות מתורים וצפיפות, לספק סאונד ראוי ובאופן כללי להיות סבבה, שזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על רוב חללי ההופעות הפתוחים שיש לנו.

בערך בשמונה וחצי עלו להופעת החימום ג'אגוואר מה, שעל פניו נשמעת כמו הבחירה המושלמת: הם סוג של האחים הקטנים של טיים אימפלה, גם הם פסיכדליים, גם הם אוסטרלים, גם הם מגניבים ולא מפחדים לעשות נסיונות. אבל בפועל, היופי של האלבום שלהם לא בא לידי ביטוי בהופעה החיה. קולו של הסולן גבריאל ווינטרפילד, שבשירים המוקלטים שלהם הוא מלא נשמה וצבע, הלך לאיבוד בלייב והיה נשמע קצת צורם ומתאמץ. באופן כללי, הנוכחות הבימתית שלהם על הבמה הייתה בינונית ורחוקה מלהיות סוחפת, תעיד על כך ההתקהלות סביב הבר בזמן ההופעה שלהם - נראה היה שרוב האנשים מעבירים את הזמן עד שתגיע המנה העיקרית של הערב.

טיים אימפלה (צילום: אילן בר יחסי ציבור)
עדיף ללכת להביא בירה. ג'אג'וואר מא | צילום: אילן בר יחסי ציבור

ואז עלו אלה שכולם באו בשבילם - טיים אימפלה. האלבום האחרון שלהם שיצא בשנה שעברה, "Currents", סימן תפנית בהתפתחות הלהקה, מלהקת אינדי-פסיכדליית-סבנטיז ליודעי דבר, ללהקה סופר פופולרית שנמצאת על גבול הפופ ולהערצתם של כוכבות כמו ריהאנה (שעשתה להם קאבר) וריטה אורה. המהלך שלקח קווין פארקר אולי הכעיס כמה מהמעריצים הוותיקים של הלהקה אבל חשף אותם למעריצים חדשים רבים ולראייה הם הד-ליינרים בכל פסטיבל נחשב הקיץ, מהפרימוורה ועד הגלסטונברי. ועכשיו אצלנו.

על רקע וידאו-ארט פסיכדלי כמצופה, פארקר עלה יחף עם חבריו ללהקה כשהוא שר את השורה היחידה של הקטע "Nangs" מהאלבום האחרון, ששואלת "אבל האם יש יותר מזה?". הלבבות של כולנו בקהל קיוו שההופעה הזו תיתן לנו תשובה טובה לשאלה הזאת. ואז הם הביאו ביצוע מלא אנרגיה ללהיט שלהם "Let it Happen", נפתח תותח הקונפטי הראשון להערב, וההופעה התחילה באופן רשמי.

אולי כי חלף די זמן מאז ש"Currents" יצא, טיים אימפלה הרשו לעצמם לא להתמקד בעיקר בשירים ממנו והם ביצעו כמות לא מבוטלת של שירים מהאלבומים הראשון והשני, מה שהעניק להופעה נפח, מגוון ותחושת גילוי מחודש של שירים פחות מוכרים של הלהקה. כך למשל, ההופעה התחילה עם "Mind Mischief" המתוק מהאלבום השני, ו- "Make Up Your Mind" ו-"Why Won't They Talk To Me" מהאלבום הראשון.

טיים אימפלה (צילום: אילן בר יחסי ציבור)
גילוי מחודש. טיים אימפלה | צילום: אילן בר יחסי ציבור

כל אחד מהביצועים הצליח מצד אחד להטיל עוגן בפזמונים הקליטים והמלודיים ומצד שני גם להתפזר לסולואים ארוכים שסוחפים את כל הגוף במערבולת צלילים. היופי האמיתי בכך היה שלמרות שהפרפקציוניזם החולני של קווין פארקר ידוע וכנראה שכל רגע בהופעה היה מתוכנן, ברגעים האלו הייתה תחושה של ספונטניות ואלתור של הלהקה.

אחד מרגעי השיא של ההופעה היה בדיוק באמצע הדרך, כשבא הלהיט "Elephant" מהאלבום השני. במשך 10 דקות פיצוץ של אנרגיית רוקנ'רול התבהר עד כמה הדרך שהלהקה הזו מגוונת. השיר הבלק-קיז הזה שונה כל כך מהשירים באלבום האחרון, וכיף גדול להגיע להופעה ולקבל גם מזה וגם מזה. הקהל לא יכל שלא לרקוד, ופארקר כנראה הרגיש את הצורך וזרק עליו מים (בשלב מסוים בהופעה הוא אמר שהוא בחיים לא הזיע ככה. וולקם טו איזראל, ספר לנו על זה).

טיים אימפלה (צילום: אילן בר יחסי ציבור)
בחיים לא הזיעו ככה | צילום: אילן בר יחסי ציבור

מכאן ההופעה עברה לשלב אחר, עם ביצועים ממושכים לכמה מלהיטי האלבום האחרון: הקהל היה בטירוף ב"The Less I Know The Better", ואז הגיע ביצוע מוצלח ומרגש במיוחד ל"Yes, I'm Changing", השיר שבמובנים רבים מסכם את המהות של טיים אימפלה בהנהגת קווין פארקר, שמקדש את השינוי וההתפתחות בטקסטים שלו ובמוזיקה שהוא יוצר. הפעם פארקר ישב על הבמה, הסתכל על הקהל ונתן את מה שנראה כרגע של אמת.

אחרי השיר הזה הייתה תחושה קלה של נפילת אנרגיה, אלא שזו הייתה רק העברת הילוך: "Alter Ego" המצוין פתח סדרה של כמה שירים מהאלבומים הראשונים, ותגובת הקהל לשירים הפחות מוכרים האלו הייתה הוכחה לכך שטיים אימפלה בדרך הנכונה למעלה. היכולת של פארקר לייצר להיטים שלא יוצאים מהראש מרשימה מאוד, אבל מרשים לא פחות החיבור של הקהל גם לחומרים שמתגלשים פחות בקלות בגרון. היי, אחד השירים הכי מוכרים של הלהקה, "Cause I'm Man", בכלל לא בוצע. זה אמנם מבאס, אבל זה גם הוכחה לחוסר הניסיון לרצות שלהם וגם לכך שפשוט יש להם הרבה שירים טובים, אחרי שלושה אלבומים בלבד.

טיים אימפלה (צילום: אילן בר יחסי ציבור)
היו שלום ותודה על הקונפטי | צילום: אילן בר יחסי ציבור

ההופעה הסתיימה בשני שירי הדרן: "Feels Like We Only Go Backwards" האהוב ו"New Person, Same Old Mistakes" שהוציאו את הקהל עם חיוך על הפנים, ראש מרחף ורגליים כואבות מריקודים. טיים אימפלה הביאו הופעה שהצליחה לאזן באופן מוצלח בין הצפוי ללא צפוי, ולתפוס מקום כאחת ההופעות הטובות והחשובות בקיץ הגדוש הזה. להקה מצוינת, בשיא הרלוונטיות שלה, שהביאה הופעה טובה - מה אנחנו צריכים יותר מזה? טוב, אולי קצת יותר תקשורת עם הקהל (פארקר אמר לנו תודה שבאנו ושאנחנו יפים, אבל לא ממש מעבר לזה). אז אם נחזור לשאלה מתחילת ההופעה, "האם יש יותר מזה?"  - התשובה היא כן.