בורוך אלן ברמוביץ' הוא יהודי אמריקני בן 75, ומהטיפוסים היותר מרתקים בשולי תרבות הרוק האמריקנית. הוא פועל תחת הכינוי "אלן וגה", ביחד עם מרטין רב - שותפו בצמד האלקטרוני המהפכני "סואיסייד" וגם לבד. וגה היה האלביס המסונתז הראשון של הרוקנרול: הכלאה בין וודו ורוקבילי ואוונגארד וגל חדש, ומקומץ האמנים שבאמת הקדימו את זמנם בעשורים שלמים. בשלהי שנות ה-70', "סואיסייד" עשו את העבודה החלוצית והמשפיעה ביותר ברוק האמריקני מאז זו של ה"וולווט אנדרגראונד" עשור לפניהם.
וברמוביץ'-וגה אמנם ממשיך להקליט, אבל בפתח השנה החדשה יקבל תוספת משמעותית ביותר להכנסותיו בשנים הבאות, הודות לחידוש של ברוס ספרינגסטין לאחד השירים של "סואיסייד", "Dream Baby Dream". זה חידוש יפה ורגשני ממעריץ אלביס אחד לשני, שמהווה גם הצדעה של מי שמכונה כבוס, לעמית שתמיד היה יותר קיצוני סגנונית ופחות מצליח כלכלית ממנו. ספרינגסטין כבר ביצע אותו בהופעות, ובגיל 64 הבוס עדיין במלוא אונו, לפחות הביצועי. הבלדה היפה הזו חותמת את אלבומו ה-18, שהוא ראשוני בכמה היבטים של העבודה הספרינגסטינית.
זו פעם ראשונה שספרינגסטין מוציא אלבום שכולו הקלטות חדשות לשירים שלא נכנסו לאלבומים סדירים קודמים, שחלקם יצאו באוספים או כסינגלים, ושחלקם לא שלו. האלבום הוקלט במהלך מסע הופעות, וזאת לאחר שלאורך הקריירה הקפיד על הפרדה ברורה בין העת לצאת להופעות לבין הזמן להקלטות אולפניות. וגם בשירים הפחות חזקים פה, זליגת האנרגיה הבימתית לערוצי ההקלטה בהחלט מורגשת ומבורכת.
ספרינגסטין: "טום מורלו הוא מאותם גיטריסטים בודדים בעלי עולם משל עצמם"
וזה אלבום ראשון שהוקלט עם מוזיקאי שספרינגסטין מכנה לא פחות מ"ההשראה שלי". טום מורלו הוא גיטריסט עילוי, מלחין ומפיק וזמר, בוגר הרווארד ותלמיד ואוהד של נועם חומסקי. מורלו נודע בעיקר בלהקת האם הכבירה שלו "רייג' אגיינסט דה משין". אחריה בלהקות "Audioslave", "The Nightwatchman" ו-"Street Sweeper Social Club" וכסולן המשיך לייצר רוק שמחויב פוליטית לשמאל. בשנת 2000, רייג' הקליטו ביצוע אדיר לשיר הנושא מתוך אלבומו של ספרינגסטין "רוחו של טום ג'ואד", שיר הלל לגיבור הבלתי נשכח מ"ענבי זעם" של ג'ון סטיינבק.
המפגשים בין הבוס למורלו החלו בעצרות תמיכה במפלגה הדמוקרטית. הקשר המקצועי והחברי ביניהם הוביל לכך שמורלו החליף את סטיבן ואן זאנדט על הבמה כשזה נאלץ לוותר על הופעות של ברוס בגלל קריירת המשחק הטלוויזיונית שלו. באלבום החדש, מורלו וברוס חוזרים לטום ג'ואד בגרסה שאין בה את הלבה היוקדת של רייג' אבל שסוערת בהרבה מהתפילה המקורית של ברוס מ-1995. הנה ברוס מעיד על טום: "הוא הפך למסננת שדרכה העברתי את המוזיקה שלי. הוא הוסיף לשירים שלי חותמת עכשווית וברורה. הוא מאותם גיטריסטים בודדים בעלי עולם משל עצמם. כמו דה אדג' או פיט טאונסנד או ג'וני מאר. ה"אי סטריט בנד" היא בניין גדול, אבל כשטום איתנו על הבמה הוא בונה עוד חדר".
אלבום הגיטרות הכי טוב של "הבוס" מזה 35 שנה
יחד עם ה"אי סטריט בנד" הוותיקים (שאגב, ייכנסו השנה להיכל התהילה של הרוקנ'רול ושכאן מיוצגים גם בערוצי הקלטה של המנוחים קלרנס קלמונס ודני פדריצ'י), ועם מורלו לצידו, "תקוות גדולות" הוא האלבום עם הגיטרות החשמליות הכי מעניינות שלו מאז "חשיכה בקצה העיר" מלפני 35 שנה. ככלל, זה אלבום שמבוצע לעילא, לא רק כלית, אלא גם קולית. ספרינגסטין נשמע כאן לטעמי טוב יותר מאשר באלבומי האולפן האחרונים שלו. אולי בגלל שהגרון שלו נשמר מאוד חם בין ההופעות, ואולי מפני שאלו שירים שבאמת כבר טחן שנים על הבמה ולכן הכיר לפני ולפנים - להבדיל ממה שקורה לפעמים בהקלטות של שירים טריים, שקודם מתעצבים באולפן ורק אחר כך מקבלים חיים ארוכים משל עצמם בדרכים. כך או כך, הכושר המעולה של ברוס ונגניו הופך את השלם לגדול מסכום חלקיו.
בחלק מהמקרים ניתן להבין מדוע השירים לא נכנסו לאלבומים קודמים, ולפעמים המנונים כמו "41 יריות" ו"רוחו של טום ג'ואד" נשמעים לאו דווקא בגרסאות הנצחיות שלהם. אבל משמעות המסה המצטברת של השירים ברורה: בין אם הוא מחדש שירים של גיבורים מהשמאל של הרוקנ'רול כמו "הסיינטס" האוסטרלים ו"סואיסייד" הניו-יורקים, ובין אם הוא שר על הגיבור ענק הרוח של סטיינבק מהשפל הכלכלי או על אמדו דיאלו, הקורבן בשר ודם ב"41 יריות", "תקוות גדולות" מצד אחד לא רחב דיו לכסות כל חלקה בגוף העבודה של ספרינגסטין, אבל בהחלט שב ומבהיר איזה נפח, עומק וסמכותיות עצומים הוא תופס בתרבות הפופולרית האמריקנית.
עצוב: שום אמן רוק גיטרות צעיר ממנו לא מתקרב אליו
"41 יריות" נכתב בעקבות הרצח על לא שום עוול בכפו של אמדאו דיאלו בידי שוטרים לפני 15 שנה, והוחזר להופעות של הבוס אחרי הרצח על רקע די דומה של טרייבון מארטין. ב"טום ג'ואד", ברוס היה אחד מאמני הרוק הבודדים שהקדישו אלבום שלם ליצירה ספרותית, וגם אמן הרוק הראשון שזיהה, כן כן, את השבר הכלכלי החדש, עוד ב-95', בימים הכי זוהרים ואופטימיים של שלטון קלינטון. ואם יש משהו עצוב ב"תקוות הגדולות" הרי שזו ההכרה בכך שאין היום שום אמן רוק גיטרות צעיר יותר שבכלל יש לו סיכוי להתקרב לעמדה ולמעמד החברתיים, ערכיים, מוסריים, פוליטיים של האיש שנמצא באמצע העשור השביעי לחייו.
לא שאין היום כתיבה עם מודעות פוליטית, או אמנים בעלי שורשים עמוקים בתרבותם שיכולים לשרג זרועות ארוכות אל ההווה ואל העתיד. אבל בין אם אלו בק או קונר אוברסט או סופיאן סטיבנס, מ.י.ה., הרוטס או פרנק אושן - נדמה שבתרבות הפופולרית כבר אין מקום לאדם מהרוק, ההיפ-הופ, הפולק או האלקטרוניקה, שיכול להינשא לגבהים שבהם עמדו פעם בוב דילן וג'יימס בראון, סטיבי וונדר וג'ון פוגרטי, ארית'ה פרנקלין וספרינגסטין. הענקים הללו לא רק התבטאו בעניינים ציבוריים כמו שלמשל, עושות עד היום מדונה וליידי גאגא. הם בעיקר יצרו עבודות חברתיות שהגיעו כמעט לכל אוזן אמריקאית בלהיטי פופ גדולים, וזה תחום שלם שעבר מן העולם. היום יש שירים על מצב העולם ויש להיטי פופ ענקיים אבל אין שום זיווג ביניהם.
