לירן דנינו, עטיפת אלבום
המעריצות חולות עליו. לירן דנינו | צילום: דנה מינס

המוח האנושי והחיים התרבותיים שלנו גורמים לנו לסדר הכל במגירות. אנחנו נוטים לשייך אנשים לאנשים, מוזיקה למוזיקה, לסווג, לאפיין, למיין, לסדר ככה שיהיה לנו נוח. גם הזמן והמרחק משחקים תפקיד. איה כורם לא באמת חברה ולא באמת קשורה לקרן פלס, אבל עשו מהן "חבורת רימון". המרחק המוזיקלי בין "מופע הארנבות של ד"ר קספר" ל"כרמלה גרוס ואגנר" הוא גדול, אבל כאן בארץ שתיהן יוגדרו לנצח כ"להקות רוקסן". בן ארצי, עברי לידר ואביתר בנאי לא באמת צמודים במוזיקה שלהם, אבל פעם קראו להם "דור הפודרה". עכשיו נסו לשמוע את אלבום הבכורה של לירן דנינו בלי לחשוב על "כוכב נולד", בלי להרהר במעריצות היסטריות שרצו אותו בטירוף (וזה כנראה הדדי), והכי קשה - נסו לא לחשוב על נתן גושן. קשה, קשה.

חתימת קול ייחודית

ללירן דנינו יש חתימת קול ייחודית. אין כמעט זמר במוזיקה הישראלית שמזכיר אותו, אולי ירמי קפלן, וגם זה רק אם ירכיבו לו איזה וופר על המיתרים. דנינו הוא זמר טוב, רחוק מלהיות שלם, אבל כזה שאפשר להאמין לו. ואם מאמינים לו, שהוא באמת חי את השירים האלה, שהם תפורים אצלו ישר לעצמות, אפשר להגיד שלירן דנינו הוא רוקר, ולא סתם רוקר - אלא אחד שבאמת יש לו סיכוי להצליח כאן.

ברנז'ת הרוק הישראלי מתעבת רוקרים יוצאי "כוכב נולד". היא מזלזלת בהם. היא מקנאת בפוטנציאל ההצלחה שלהם ולא מפנימה שהם גם לקחו סיכון להיחשד בחוסר אותנטיות. קשה לברנז'ה להאמין שרוקר אמיתי יכול להיוולד בתוכנית שמהותה תחרות בין כישרונות. כאילו שהבחירה של חיים שמש לפני 20 שנה להחתים את נושאי המגבעת, אביב גפן, זקני צפת ואיפה הילד לא היתה בחירה בין כישרונות. כאילו שהבחירה של שלמה ארצי בדני רובס, מיקה קרני, יעל דקלבאום וצילי ינקו (ועוד רשימה ארוכה) שינגנו איתו לא היתה בחירה בין כישרונות. אבל עובדה שיש אנשים שקשה היה להם לקחת ברצינות את ג'קו אייזנברג, את לי בירן, אפילו את עידן עמדי. אגב, אלה אותם אנשים שהתקשו לקבל את השיפט הקיצוני שעשתה נינט, ושמארינה מקסימיליאן בלומין תמיד תישאר בעיניהם מוכתמת. בדוד לביא הם כנראה נשברו, כי כמה אפשר להגיד ש"כוכב נולד" לא יודעת לייצר רוקיסטים.

לירן דנינו, עטיפת אלבום
מבצע טוב, מלחין לא רע. לירן דנינו | צילום: דנה מינס

עכשיו מגיע תורו של לירן דנינו, עדיין חייל, עדיין מחפש דרך, עדיין מסתמך בעיקר על היכולות הווקאליות הגבוהות. אל תצפו ממנו לפתח אישיות אקסצנטרית ולהתחיל ליצור בעצמו אלבומי קונספט מגלומניים. טעות בכתובת. כוחו של דנינו הוא קודם כל כזמר מבצע (שגם הלחין כאן כמה שירים, בכישרון יש לומר), וככזה הוא עושה באלבום הבכורה שלו עבודה טובה. הוא נשמע היום זמר מדויק יותר מאשר היה לפני שנתיים ב"כוכב נולד", זמר שיכולת ההבעה שלו השתפרה. הוא מסלסל מדי פעם ("חוזר אלייך", "ללכת") וזה מקסים, הוא מגיע כאן לפלצטים אדיר אוחיוניים ("מה שהיה"), לא מתבייש לשיר גבוה, לא חוסך מהמאזין את מלוא רעד הענבל.

כזמר הוא שימר את מה שהיה לו ועלה מדרגה

הביצועים המוקלטים של דנינו כאן טובים בהרבה מאלה שהפגין מול הצביקה הדרים. יחד עם המנהל המוזיקלי של האלבום, אורי אבני, ובניהול אמנותי משותף של עופר מאירי בשלושה שירים, השכיל דנינו לשמר את מה שכבר היה לו, ולעלות מדרגה. מבחינה ווקאלית, כזמר נטו, האלבום הזה הוא הכי טוב שיכול היה לנפק כרגע. וזה לא מעט, כי כבר ראינו זמרים גדולים בטלוויזיה שקרסו כשהגיעו לאולפן. אצל דנינו זה הפוך, האולפן חיבק אותו, וברצועות שיצאו ממנו הוא פורח.

מבחינה מוזיקלית "לירן דנינו" הוא אלבום מהודק, מופק מאוד, לא מתפזר, לא ניסיוני, אלא בנוי איתן. הוא מציע חבילת שירי רוק, בעיקר בלדות, בעיקר מיד-טמפו, בעיקר שירים שכל אחד בגיל המטרה שלו יכול להתחבר אליהם. 50 אחוז על אהבה ויחסים עם בחורות, 50 אחוז שאלות אישיות וקיומיות (או כמו שקוראים להם בחבר'ה - "שירים על החיים") כולל עוד שיר אחד, "לעצור את הדמעות", שיצר שחר אבן-צור על בחורה שהלכה לאיבוד בעקבות אובדן של אהוב.

אלמנטים רוקיסטיים להיטיים

הקול של דנינו עובד מצוין על רקע הגיטרות חזקות, עם אפקטים, עד דיסטורשן, שמנגן כאן אריאל טוכמן. גלעד שמואלי בתופים (ב-7 שירים) הוא סוג של באנקר. את עמדת הבס חולקים פיטר רוט, ג'נגו (עמיר רוסיאנו) ואלעד סיקל. אורי אבני עצמו מחזיק את הפסנתר, האורגנים ושאר המקלדות (מלבד הפסנתר ב"שבר ממולי" אותו מנגן ערן מיטלמן). המוזיקה באלבום הזה היא רוק-מיינסטרים שמתכתב עם להקות כמו אואזיס, קולדפליי, U2 המאוחרים, ועוד יותר לכיוון המיינסטרים (אם זה בכלל אפשרי), וכמה קריצות לגזרות כמו מיוז ורדיוהד. אם מחפשים רפרנס מקומי הרי שאביב גפן והתעויוט הם נקודת ההתייחסות, וגם גלעד שגב של האלבום הראשון. כלומר, דנינו ואבני הולכים כאן במודע על אלמנטים רוקיסטיים להיטיים, וכשהמטרה היא לכבוש ולהצליח - אין עם זה שום בעיה.

האלבום נפתח ב-48 שניות של אינטרו "קלאסי", משהו שאמור להכניס את המאזין לאווירה חגיגית, צלילי פסנתר נותנים קצב ומיד אחריהם מגיעה ההפגזה של "אין לי כוח". אם הייתי בת 16 הייתי נתפסת בשנייה שדנינו פותח את הפה, מקבלת צמרמורת ומתחילה לרקוד לבד בחדר, מול הפוסטר של נתן גושן שתלוי שם כבר חצי שנה. "כל המילים" "וזמן אחר" היו גורמים לי להרהר בעד כמה השניים האלה דומים וב"ללכת", גאוות האלבום, שדנינו כתב (עם מאיר גולדברג) והלחין, הייתי מתרגשת. כי לירן דנינו הוא זמר שמרגש, בעיקר אם את בת 16 עם פוסטר של עידן עמדי על הקיר, או חיילת ששומעת גלגלצ בשק"ם.

לקחת סכין יפנית ולחרוט על היד "לירן דנינו"?

"שבר ממולי" (מילים ולחן: עידו מוסרי) הוא בלדת פסנתר יפהפייה שהיתה גורמת לי (אם הייתי בת 16, או חיילת, או לי בירן) לקחת סכין יפנית ולחרוט על היד "לירן דנינו", כמו שאמא שלי עשתה לפני 20 שנה עם שרון מולדאבי. כי דנינו מציף את הרגש עוד ועוד. ואם כבר להתאהב בו - "חוזר אלייך" הוא ה-שיר לדהור איתו לבד בכביש בשבת ב-5 בבוקר, שיכורים אחרי עוד מסיבה, חוזרים לאמא בגדול, מנסים לא למות בסיבובים. ב"לדבר" נתן (סליחה, לירן) נופל לפני הדלת שלי עייף עצוב, עם גיטרה אקוסטית מלטפת. מה צריך יותר מזה. אה, כן, את "עדיין ריק", שיא הרגש, והסבל, והייסורים. להיט שצריך להיזהר בו, כי הוא עלול לתת רעיון לכותרת למי שכותב על דנינו.

לפעמים הביצוע הקולי של דנינו כבר כל כך מזוהה ומוכר, עד שהוא מתחיל להישמע כמו מניירה. ב"מה שהיה", השיר הלפני אחרון, אתה קולט שמה שהיה הוא שיהיה, שהוא כבר לא ישתנה עד סוף האלבום. הטון שלו יישאר יבבני (כמו שהבנות אוהבות) ובכייני (כמו שאוהבים העורכים ברדיו) ומיוסר (כמו שהישראלים אוהבים את הרוקרים שלהם). ב"בואי", השיר המסיים, אותו הלחין בעצמו למילים של טל רביב, דנינו נכנס למיטה ("בואי תתכסי איתי") עם מישהי שמישהו אחר עזב אותה. מה שנקרא, ריבאונד מגושן. שניהם יחד, לירן דנינו ונתן גושן, הם סוג של "דור הפודרה" החדש של רוק המיינסטרים הישראלי. מעניין אם גם בעוד עשר שנים הם יעמדו על אותה משבצת.