הרגש הראשון שעלה בי לצלילי האלבום החדש והמפתיע של ניק קייב והבאד סידס הוא פחד. עזבו פחד, אימה צרופה. הכמיהה לשלווה, להשלמה, רוח הפרידה שנושבת ממנו העיפה אותי עד ל"בלאקסטאר" של דיוויד בואי. ואז זרקה אותי לרגלי הרגע ההוא, ב-10 בינואר, שבו בבת אחת לא היה דיוויד בואי בעולם, כאילו דבר כזה אפשרי בכלל. פתאום הרגשתי את הרגע הזה שבו לא יהיה גם ניק קייב. והוא היכה כברק והמשיך הלאה. ואז הגיע העצב.

גם עטיפת גן העדן של "Ghosteen" תורמת לתחושה. שמש שבוקעת מהעצים, ונמר עם גדי ירבץ, ופלמינגו עם אריה, וברבור עם סוס צחור. קצת כמו האיורים והתמונות המלווים את סרטוני המדיטציה המרגיעים ביוטיוב, שהייתי נרדמת לצלילם בתקופה שהראש שלי היה מלא מכוניות מתנגשות. כמו התמונה, וכאחד משמות השירים ("Sun Forest"), האלבום ה-17 של הזרעים הרעים הוא קרן שמש ביער, אבל הכניסה ליער לגמרי באחריותכם. כי להבדיל מסרטוני היוטיוב המדיטטיביים ההם, קרני השמש השוטפות את הפנים והמוזיקה השמימית המהדהדת כמו עוגב בכנסייה לא משיטות אותך ברכות אל תוך השינה, אלא מציפות את הגוף ואת הנפש ביופי ועוצמה, ומפתות להיכנס בין הענפים לעומק היער, שם כבר מתחבאים יצורים אחרים, וצמחים אחרים, ואפלה אחרת, שאין לה סוף.

"Ghosteen" ("נשמה נודדת"), המחולק לשני חלקים (8 קטעים בראשון, 3 בשני), מגיע שלוש שנים אחרי "Skeleton Tree" המצמרר, וממשיך את הדרך הארוכה של האבל על מותו הטראגי של בנו בן ה-15 לפני ארבע שנים, רכבת שלא בהכרח שורקת ומשקשקת ונוסעת בקצב קבוע דרך תחנות מוגדרות כמו הכחשה, כעס, התמקחות, דיכאון וקבלה. לפעמים האבל הוא רק שירוך רגליים בתוך הריקנות, עם שק מלא אבנים וזרדים על הכתפיים, ולפעמים הוא צניחה מהירה לתהום וחבטה בסלעים.

זה מתחיל עם "Spinning Song", על מלך הרוקנרול, שמזכיר את "סיפורי עמים" של ג'ים הנסון – אגדה קסומה שפתאום נשברת על רצפה בתוך בית, על מלך שהיה פעם נסיך, והיתה לו מלכה, שערה של המלכה היה גרם מדרגות, היא טיפלה בגן הטירה, ובגן נטעה עץ, העץ היה גרם מדרגות, על הענף הכי גבוה היה קן, ובקן ציפור, ולציפור כנף, ולכנף נוצה. וכשהמלך מת לבה של המלכה נשבר כמו נדר, והעץ חזר לאדמה עם הקן והציפור, והנוצה הסתובבה מעלה ומעלה - ואתה יושב ליד שולחן המטבח ומאזין לרדיו, ואני אוהב אותך ואני אוהב אותך, שלווה תבוא אלינו, הזמן יבוא אלינו.

ואחריו "Bright Horses" המושלם כל כך. שמילותיו הן סוסים בהירים בוערים (זה אפילו יפה בעברית כמו באנגלית) שהשתחררו והם רצים עכשיו. אבל סוסים הם רק סוסים, הוא מזכיר לנו, והרעמה שלהם לא עולה בלהבות. שדות הם רק שדות, ואין אלוהים. והסיפור הטום ווייטסי הזה אולי מתחיל בסוסים, אבל נגמר ברכבת שאמורה להחזיר את אהובו הביתה. בציפייה מרסקת לב שנמשכת אל תוך "Waiting for You" שאחריו.

וכך זה ממשיך הלאה, עד ל"Fireflies" שאת מילותיו קייב מדקלם ממעבה היער שהוא נמצא בו. השמים מלאים באורות רגעיים, אנחנו פוטונים שהשתחררו מכוכבים גוססים. אנחנו גחליליות שילד תפס בצנצנת. כוכב הוא רק זיכרון של כוכב. אני כאן ואתה איפה שאתה. חיינו הרבה זמן כאן ביער. אנחנו שוכבים מתחת לערימות העלים, אנחנו לא יכולים לישון ולפחד מהחלומות שלנו, אין כאן שום סדר, שום דבר לא יכול להיות מתוכנן, אנחנו גחליליות שנלכדו בידו של ילד קטן, והכל רחוק כמו הכוכבים, אני כאן ואתה איפה שאתה.

האם ביצירה החותמת את האלבום, "Hollywood", קייב מצליח לצאת מהיער? הו לא. הוא שוכב שם, מתחת לערימת עלים, ומחכה לזמן שלו, לשלווה שתגיע, למקום שלו בשמש. ומשאיר אותי עם הפחד הבלתי נסבל הזה, שיום אחד יהיה לנו עולם בלי ניק קייב, כאילו שדבר כזה בכלל אפשרי. ואז מגיע העצב.