פעם ראיתי מופע אור-קולי מוזיקלי בפלנטריום. המוזיקה הקיפה אותנו מכל הצדדים, כוכבים התפוצצו מולנו, חלליות שייטו ביניהם, הכיסאות שייטו גם הם על הבמה הנעה. אני לא מבינה איך לא עושים כאן הופעות חיות, אמרתי אז, חייבים לעשות, שמישהו יגיד להם. זה יהיה פשוט מושלם. ככה בדיוק צריך לראות גם את השירים האינטר-גלקטיים של אסף אמדורסקי. מוקפים צלילים אלקטרוניים ומסכים, בוהים בכוכבים מתנפצים כמו רסיסים על שוברי גלים. עטופים בצבעים בוהקים רוטטים.
רוב השירים של אמדורסקי הם ציורים. שמן, מים, פנדה, פחם, עיפרון. הם לא מלאי נשמה, אבל הם הדבר הכי אסתטי שתמצאו בסביבה. סצנות שמשורטטות במדויק על הדף ואז מקבלות חיים משל עצמן, ממש כמו בקליפ ההוא של א-הה. דמיינו לכם את הסצנה הזאת מתעוררת מולכם: "הירח בוער מעל העיר הישנה, כלבים מביטים מהמרפסות. כבר שלוש לפנות בוקר, מכיוון הים אפשר לשמוע את הגולשים הצעירים צורחים לשמים".
בבארבי זה פחות פשוט. במה שדורשת אנרגיה של רוקנרול, שדורשת מהקהל לקפוץ על הרגליים. ההבטחה היתה להולדת המקום מחדש לערב אחד "כהכלאה בין היכל הרוק המחוספס שהוא למועדון ריקודים חללי - מופע שהוא תצוגת תכלית מסעירה לסאונד האלקטרוני החדש המאפיין את 'פה', אלבום האולפן האחרון של אמדורסקי. יחד עם הרכב חדש וצבא מאסיבי של מקלדות, אפקטים וכלים חיים".
וכן, קיבלנו מועדון ריקודים רווי אורות ניאון מרצדים ונורות חמימות מהבהבות, וגם צוות לעניין (ניהול מוזיקלי, קלידים וקולות - יונתן דסקל; גיטרה - רם אוריון; תופים - טל כהן; בס, קלידים, הקשה וקולות - אורי קוטנר; קלידים וקולות - דני עבר הדני), אבל אמדורסקי תמיד היה פרפורמר עדין מדי לבמה הזאת, אפילו אם הוא מתחיל עם בומבה נוסטלגית כמו "החדר האינטימי שלי", ובמקום מסע בין כוכבים קיבלנו שייט בים רגוע, עם פחות מדי גלים מטלטלים.
אבל כן, היו גם גלים. גל אחד היה כמובן התארחות הג'ינג'יות המצופה – תמיר אלברט ואמיר צורף שהגיח מברלין, לראשונה יחד על במה אחרי 12 שנה. הם הפציעו אמנם רק לשלושה שירים – ורק שניים מתוכם שלהם ("ביפ מי" ו"ג'ינג'יות") – אבל בהחלט נראה שהם נהנים מספיק כדי לעשות את זה שוב, והם גם אמרו את זה במה שנשמע כמו הבטחה. אבל חשוב מכך, הנחיתה בחוף הג'ינג'יות הטעינה לא רק את הקהל באנרגיה (פלוס בקשות ל"טקסט פוליטי" בפרט ונושאי המגבעת בכלל, אחרי הכל גם רם אוריון על הבמה), אלא גם את אמדורסקי בהמשך, והרצף שאחרי הביקור האדמוני, עם "15 דקות" ו"חלום כהה" (לנצח צמרמורת מברווזת בהקלטה של ענבל פרלמוטר), הרים את הרגליים והמצברוח.
עוד גל כלל את תחילת ההדרן – "השמים הכחולים", רק הוא וגיטרה אקוסטית, וגם את שני החדשים דווקא – "שדות צהובים", עם מקהלת הילדים המהדהדת (אוי כמה שזה היה יכול להיות יפה בפלנטריום), ו"מגדלים", שסיים את ההופעה באומץ. כי כל השירים של אמדורסקי הם כוכבים, גם אם כאלה שדולקים על אש קטנה.