מופע ההשקה של "אדיר והילדות" , להקתו של אדיר אוחיון, אמש בתיאטרון תמונע בתל אביב גרם לי לוותר על קיי'ז צ'ויס בבארבי ועל אורן ברזילי במרכז סוזן דלל. כל מי ששמע על זה עד עכשיו חשב שאני אידיוט, אבל אני מעדיף רוק ישראלי חדש ומיוחד על פני להקה בלגית שאין לי אליה שום סנטימנטים, ואת ברזילי, לחשו לי, עדיף לראות מופיע אצלו בבית.
לא-כוכבים, אבל זה לא העיקר
אדיר והילדות הם לא להקת העשור או השנה, לא פורצי דרך ולא חדשנים, אבל יש להם קטע נהדר. הם להקת רוק מקומית טובה מאוד, מגובשת, מאורגנת, מנגנת אחלה, עם מנהיג שכותב שירים טובים, עם כי עדיין מעט בוסריים, שמזכירים במשהו את אביב גפן המוקדם, עם סולן נדיר במיוחדות הווקאלית שלו. אוחיון הוא לא כוכב רוק, בכלל זו לא להקה של סטארים, אין להם כריזמה של כוכבים, אבל אולי עדיף ככה. ראינו מה קרה לכוכב הרוק האחרון שיצא מ"כוכב נולד" ואיפה הוא נמצא היום.
אדיר והילדות משדרים משהו אחר, סוג של תמימות, של חבר'ה עם פחות רצון להביא את הלהיט הבא, ויותר התאבדויות. כמו מיכה וארקדי בימי נטאשה הראשונים, וכשהם פותחים את הערב עם "לא יכול בלי" הם מופיעים כאילו החיים שלהם תלויים בזה. הרוקנ'רול שלהם לא בא מהראש או משאיפה למלא את הכיס, אלא מהלב. נדמה שאין שום דבר בחיים שלהם שחשוב כרגע יותר מהשירים האלה, מהלהקה הזו.
לא נותרו סממנים מ"כוכב נולד"
בכלל, אין ב"אדיר והילדות", באלבום, במופע שלהם, סממנים להיסטוריה של אוחיון ב"כוכב נולד". יהיו כאלה שיגידו שהזיהוי שלו איתה עשוי אף לקלקל לו, כי קהל חובבי הרוק בארץ לא מקבל אותו "פרש", אלא עם צדי ומרגול ברזומה. מצד שני המוזיקה שאוחיון עושה היום כבר מתאימה פחות לאוזני המעריצים של התוכנית. אני חושב שאוחיון וחבריו דווקא יכולים להרוויח, איכשהו, משני העולמות, לאו דווקא להפסיד משניהם. הקהל שלהם, בהתאם, הוא לא קהל של מעריצים מתלהבים, גם לא קהל של סלבז מקושרים, אלא קהל שבא לשמוע דיסטורשן.
אוחיון, הושע והרשקוביץ הם טריו רוק רועש (שנעזר בחלק מהשירים בקלידן זיו לביא), שיודע גם ללטף כשצריך. הרעש שהם מייצרים הוא מהסוג המאוד מאוד נעים, כזה שגורם לך לרצות להגביר את הווליום. הם הרכב שהאיכות שלו מבוססת על השילוב בין הקול הגבוה והשירה המשובחת של אוחיון, לבין נגינה ברמה גבוהה. הם לא נגנים ממש מובחרים, אבל את השירים שלהם הם מנגנים מצוין, לא מתחרעים סתם, הכל מתוקתק, יושב מדויק.
קול מיוחד, שירה מרגשת
הקול והשירה של אוחיון יכולים להיות נושא לסמינר בבית ספר למוזיקה. מאז שפרץ אסף אבידן, ואולי חוץ מאבידן, אין ברוק הישראלי זמר כל כך איכותי ששר כל כך גבוה. האופן שבו אדיר מפיק את הצליל מעורר התפעלות והשירה שלו בשירים כמו "לאט לאט" ו"מי עוד" פשוט מרגשת. עמדתי מולו בתמונע והרגשתי את הפלצט שלו, מגובה באקו וריוורב מדויקים, זורם לי בכל הגוף. תענוג.
סגנונית אדיר והילדות נשמעים כאילו רוקפור הפיקו אותם מוזיקלית. יש הרבה פסיכדליה ("כל מה שרציתי להיות"), כמעט בכל השירים, יש פאנק ("לא היית מוכרחה"), יש בלדה אחת יפהפיה ("סילביה") ועוד שיר שקורע את הלב, עם הקול המתבכיין והגיטרה המיבבת של אוחיון ("זה לא סוף") ומיני-יצירה רועשת ומענגת ("חושך") עם מקצבים וסגנונות מתחלפים והקול הסמי-אופראי של אוחיון (עם משהו מארומת הפאבארוטי של פורטיס) ששר על השנים היפות שלך שעוד מעט יהיו מאחוריך.
לא מזויף, לא פלקט, לא מוצר של אף אחד
אדיר אוחיון מוכיח כאן שהוא אמיתי, לא מזויף, לא פלקט, לא מוצר של אף אחד. הוא והחברים שלו נדב הושע בתופים ועידו "דודו" הרשקוביץ הם רוקרים עצמאים, חופשיים, לא מבריקים אבל בהחלט שווים, לא מפילי מעריצות שדודות לרגליהם, אבל בדיוק החבר'ה שמי שיודע לאהוב ולכבד רוקנ'רול עם כוונות נכונות יידע להעריך.
אדיר והילדות הוציאו את אחד מאלבומי הבכורה המעניינים של הזמן האחרון, כזה שלא מתקשר כמעט בשום צורה עם המיינסטרים הישראלי. אם בכל זאת מחפשים נקודת אחיזה מקבלים אותה בהדרן, עם שיר חדש ששוב מזכיר מאוד את רוקפור בפאזת הסיקסטיז-סבנטיז הפסיכדלית שלהם, ואחריה ביצוע בינוני לחלוטין ל"המוות אינו מחוסר עבודה" של פורטיס. אולי זה רק סמלי, אבל אוחיון, שמאז התוכנית ההיא עבר תקופת דשדוש, למד סוף סוף איך מתירים את הפלונטר. אני מצדיע לו.
>> קוטנר: "מאיר אריאל אהב מוזיקה מזרחית... הוא רצה להצליח במיינסטרים"