אחרי לילי אלן וביונסה, עכשיו הגיע תורה של ג'ניפר לופז להתחבר לטרנד ולהוציא שיר וקליפ פמיניסטי. הקליפ החדש לשיר "Ain’t Your Mama", או בתרגום חופשי "לא אמאש'ך", יצא לפני פחות משבועיים וכבר הספיק לצבור מאז יותר מ-40 מיליון צפיות. המסר העיקרי של ג'ניפר לופז הוא שנשים לא צריכות להתנהג כמו אימהות של בני הזוג שלהן, כלומר הן לא צריכות לדאוג לצרכים שלהם בבית. יותר מזה, הן גם לא צריכות לעבוד עבור שכר נמוך ובלי הערכה. הדרך לעשות שינוי היא לכעוס, לצעוק ולהתאחד כקבוצה של נשים.
המסר הזה מועבר בקצב מקפיץ ובסצנות ססגוניות שמראות נשים (בעיקר בגילומה של לופז עצמה) עובדות בלי סוף עבור גברים. הן מבשלות, מקרצפות את הרצפה על ארבע, מגהצות, עובדות במזכירות, מוטרדות מינית, עובדות בפס ייצור ומודרות מישיבות חשובות. בהתחלה הן כנועות, אבל אחר-כך הן מתנגדות – הן תופסות את העניבה של הגבר המטריד במכונת כתיבה, שופכות את האוכל על בן הזוג, פותרות קובייה הונגרית, וכמובן – רוקדות. בסוף הן מתאחדות יחד, באופן שמבקרות שונות טענו שמזכיר את ה-"Formation" של ביונסה. איזה דברים יפים מייצרת לנו הסולידריות הנשית בין זמרות.
אבל לא הכל ורוד. הקטעים האלה הובילו לביקורת על ג'ניפר לופז בארץ ובחו"ל, בטענה שהמסרים הפמיניסטיים שלה מיושנים וכך גם הסצנות, שנראות כאילו נלקחו מסרטים ששודרו לפני חצי מאה. כיום, טוענות המבקרות, הסוגיות הפמיניסטיות הן אחרות. אנחנו עוסקות בשאלות של מיניות, זהות מגדרית, הבניות חברתיות ופמיניזם של מיעוטים (כמו לסביות, מזרחיות, רוסיות וכו'), ולא בלנסות להפסיק להיות סינדרלה שמגלה שהנסיך שלה ממשיך להעביד אותה. יש אמת בדבריהן, אבל זה קצת יותר מורכב מזה.
גם ב-2016, נשים צריכות לטפל
"מערכת היחסים בין גבר לאשה אינה כמו שום מערכת יחסים בין מדכא למדוכאת. היא הרבה יותר עדינה, הרבה יותר מורכבת. אחרי הכל, לעתים קרובות השניים אוהבים אחד את השני", אמרה הפמיניסטית שילה רובות'אם ב-1973, אבל המילים שלה רלוונטיות עד היום. נכון, כבר 2016, כבר יש חקיקה נגד אונס וכבר יותר ויותר גברים לוקחים חלק בעבודות הבית ולא "עוזרים" מדי פעם. אבל עד היום ב-73% ממשקי הבית המטלות הן תפקידה של האשה, נשים נחסמות מקידום מקצועי כי חוששים שיכנסו להיריון או שהן צריכות לטפל בילדים, ורק תנסו לראות איך יגיבו במקום העבודה של בן הזוג כשהוא יגיד שהוא לוקח יום מחלה כי הבת שלו חולה. זה התפקיד של האמא הרי.
אבל העובדה שנשים עדיין עובדות הרבה יותר קשה ובעבודות שקופות כמו שמוצג בקליפ היא רק חלק מהעניין, כי הקליפ של ג'ניפר לופז הוא הרבה יותר מורכב מזה. היא גם עוסקת במיניות, זהות מגדרית ושאלות אתניות. בתחילת הקליפ אנחנו שומעות חלקים משלושה נאומים איקוניים בהיסטוריה הפמיניסטית: האמירה שזכויות אדם הן זכויות נשים של הילרי קלינטון מ-1995, דרישה לשוויון בשכר לנשים של פטרישה ארקט מטקס האוסקר של 2015, ונאום המהפכה המפורסם של גלוריה סטיינם המלכה מ-1971, שבו היא מתייחסת לשאלות של מיניות וגזע. וואלה, נשמע לי כמו נושאים מאוד רלוונטיים.
יותר מזה, רוב הגברים בקליפ שמדכאים נשים הם גברים לבנים, ככה שיש פה גם אמירה אתנית וכלכלית גלובלית על מי אחראים למצב של נשים ובכלל. כמו כן, הקליפ נפתח בלופז מדברת בטלפון על כמה קשה לה, כלומר היא מעבירה מסר שהסיפור האישי של נשים הוא חשוב, או במילים אחרות - האישי הוא פוליטי. לבסוף, ואולי הכי חשוב, כל השיר מדבר על אשה שאומרת "אני לא אמא שלך", מה זה אם לא דרישה מובהקת לשחרור מיני.
קחי את הגוף שלך בחזרה
בסופו של דבר, הקליפ של ג'ניפר לופז הוא די רדיקלי, כי הוא מדבר על הניצול של הגוף הנשי בצורות שונות, ועל הרווח שאחרים, בעיקר גברים לבנים, עושים ממנו. היא אומרת לנו להשתלט על הגוף שלנו בחזרה – לא לפחד להשמיע את הקול שלנו, להבין שאנחנו טובות מספיק (“I’m too good for that”) ולא לפחד לצעוק ולכעוס (במקום לחייך כמו שאומרים לנו כל הזמן).
אבל לא פחות חשוב, צריך לעשות את זה ביחד כנשים, למרות שכל אחת אולי מרגישה בודדה במשרד או בבית. בגלל זה הקליפ נפתח בסצנה של לופז מתחת לגלובוס, שמעביר אמירה גלובלית, ובגלל זה הוא נגמר בקבוצה של נשים שהולכות יחד. אז אם כדי לאפשר לצופים לעכל את המסר החשוב הזה יוצרים תחושה של ריחוק באמצעות נשים שנראות שהן יצאו מסצנות של מד מן – וואלה, שיהיה. ג'ניפר לופז לגמרי שבתה אותי.