אצטדיון רמת-גן נצבע אתמול בשחור, בהופעה של מטאליקה, וזה לא הצבע של אף קבוצת כדורגל מקומית. הצבא השחור שמילא את רמת גן, הוא צבע המטאל. חיילים נאמנים למוזיקה שלהם בכל הגילאים, אבות שמנחילים את מורשת שאון הקרב לילדיהם, והמון בני נוער שבקושי נולדו ב 93', בפעם הראשונה שמטאליקה ביקרה בארץ. לא, ההופעה של מטאליקה אתמול, לא הייתה ההופעה של מטאליקה מודל 1993, ותודה לאל שלא הייתה כמו ההופעה של 1999. בשני המקרים הקודמים מטאליקה הייתה בשיאה, ב-93' שיא הגאות וב- 99' שיא השפל.
היה טוב, אבל לא כמו אז
מטאליקה של 2010 נמצאת שוב בגאות, אבל הרבה מעבר לשיא. אותם זאטוטי מטאל יגידו שההופעה של מטאליקה אתמול היתה מושלמת, מצויינת, אבל זה רק בגלל שהם לא היו כאן ב-93', בדבר האמיתי. זקני המטאל בארץ יאנחו כולם בפה אחד: "אח, היו זמנים שמטאליקה הייתה באמת מטאליקה. אתמול היה טוב, אבל לא כמו אז". אולי אני "זקן", אבל מי שהיה שם ב-93' יודע את האמת.
_c.jpg "מטאליקה הופעה 9 (צילום: רועי ברקוביץ')")
באיחור קל של 20 דקות עלתה הלהקה לבמה, וצבא המטאל נכנס לכוננות גבוהה. מטאליקה התחילה מיד בהרעשה כבדה, עם שלושה שירים ברציפות מתוך "Ride the Lightning", בהחלט פתיחה מבטיחה, עונג לאוזניים ולגרון. ואז התחילו תקלות הסאונד, בהן הלהקה כמו ניגנה בפנטומימה, מבלי שתישמע בחוץ. בהתחלה זה נראה כמו בדיחה או איזה גימיק חדש, אבל לא. הסאונד באמת קרס. בפעם הראשונה שזה קורה, זה נסלח, אבל בפעם שנייה ושלישית זה כבר סוג של ביזיון והקהל בצדק צועק בוז בהמוניו. עוד רגע וההופעה מתפוצצת, מזל שג'יימס הטפילד עולה ומתנצל, לפני שכמו מאמן כדורגל ישראלי טיפוסי הוא ייאלץ לצאת מהאצטדיון בחסות המשטרה.
מי סופר את השירים מהאלבום האחרון
אבל אנחנו סולחים למטאליקה, בגלל הסט-ליסט שממשיך להפציץ עם החומר הישן והטוב כמו Harvester Of Sorrow ו-Fade to Black. אחריהם מגיעים כמה שירים מהאלבום האחרון, אבל מי סופר אותם באמת? הטפילד שואל האם אנחנו אוהבים את החומרים הישנים של מטאליקה? ברור, בשביל זה אנחנו כאן!, והם ממשיכים עם "Sad But True" מ"האלבום השחור" והקהל זוכה באליפות.
_c.jpg "מטאליקה הופעה 8 (צילום: רועי ברקוביץ')")
_c.jpg "מטאליקה הופעה 10 (צילום: רועי ברקוביץ')")
עוד שיר מההאלבום האחרון הקהל נכנס לאקסטזה אמיתית, כשהמלחמה מגיע לשיא עם קולות הפיצוצים והיריות, האש ותימרות העשן שעולים מהבמה, זיקוקים מאחורה שמקדמים את בואו של "One" הנצחי. אליו נדבק Master Of Puppets והטפילד והלהקה מנצחים על הקהל כמו בובות.
בלי להרגיש עברה שעה וחצי, והטפילד אומר שעכשיו כולם חייבים לשיר בשביל שמחר בבוקר יהיו צרודים. אני מרגיש את הגרון שלי מתחיל לעשות דיסטורשן, אולי בגלל החומרים שעישנו לידי.
קיטש, אהבה וחיבוקים
לפני הסוף אם נותנים את Nothing Else Matters ו-Enter Sandman מהקלאסיקות של "השחור", אני הייתי מעדיף את Unforgiven, אבל המכונה של מטאליקה יודעת יותר טוב ממני מה הקהל רוצה, והמעריצים משפריצים קיטש, אהבה וחיבוקים, איזה כיף בלי שירים מ-Load, Reload ושאר המכות, רק סט-ליסט פשוט שרובו מורכב מהחומרים הישנים, כמו שצריך להיות.
_c.jpg "מטאליקה הופעה 12 (צילום: רועי ברקוביץ')")
_c.jpg "מטאליקה הופעה 7 (צילום: רועי ברקוביץ')")
הקהל אדיר ומחובר ללהקה, רק שמאחורי הכל יש הרגשה שהמשחק מכור, שמטאליקה עם כל גדולתה ושיריה הענקיים, נותנת הופעה מהודקת מידי, שלא משאירה מקום להבעת רגשות כנה, ש הכל עובד כמו מכונה מתוזמנת ונטולת חיים. הטפילד והאמט נראים מאולצים והפוזות שלהם נראות כאילו הם עושים טובה ולא ממש נהנים מתפקידם בהצגה הגדולה של רמת גן. אולריך המתופף הוא ילד משוגע נצחי, שאף פעם אי אפשר להבין אותו וטרוחיו הוא רק הילד החדש בשכונה, מזל שיש אותו ואת הסולואים שלו.
מנותקים מהמציאות
בגרנד פינאלה מטאליקה מבצעים בדרך כלל שיר של להקה שהשפיעה עליהם. הכי רציתי שיעשו משהו של רוני ג'יימס דיו שהלך השבוע לעולמו, או שלפחות, אחרי שאורליך כתב עליו כל כך יפנה, שיגידו עליו משהו, אבל הלהקה בחרה דווקא בקאבר ל"קווין". שוב סוג של ניתוק מהמציאות.
אבל אני רוצה עוד, ומגבלת הזמן מלחיצה, חסרים לי עוד המון שירים שאני רוצה לשמוע ולצעוק ולהשתולל, אבל מטאליקה, שהפכה מזמן למכונה ופחות ללהקה, בוחרת לסיים עם עוד קלאסיקות משובחות Whiplashו-Seek and Destroy . בחירה טובה, הופעה טובה, אבל לא 93'.
)_c.jpg "מטאליקה הופעה 11 (צילום: רועי ברקוביץ')")