לפעמים העיניים אומרות הכל. והעיניים של קרן פלס נצצו היום על הבמה בתאטרון "הבימה", במופע ההשקה של האלבום והמופע החדש "איך שהשמש תזרח". העיניים האלה קרנו מאושר ואמרו "חזרתי, ובגדול". החיוך הרחב שהתפשט לה על הפנים מאוזן לאוזן בא בעקבותיהם. אין הרבה מראות יפים יותר בעולם מאמן שמצא את דרכו מחדש וכעת הוא מלבלב, עוד רגע פורח, נושא עימו פירות טריים וטעימים.
אין הרבה מראות יפים יותר בעולם מאישה מאושרת, שלמה עם עצמה, שמצאה את אושרה בחיים, עומדת שם, יפה, סקסית, מתפקעת מכריזמה, שופכת את הקהל מצחוק ושרה לו את חייה. גם מי שמתקשה להתרגש מקרן פלס התרגשות אמיתית, לא יכול שלא להעריך את הרגע הזה, שבו הכל מתחבר לה. הנגנים, השירים, העיבודים, הביצועים, הבדיחות. השמש שוב זורחת, קרן פלס שוב איתנו. כמה כיף לכתוב את זה.
ואת (צילום: Henn Levi)
רק שתבואי (צילום: יובל אראל)
נתוני הפתיחה של קרן פלס לקראת מופע ההשקה היו רחוקים ממושלמים. האלבום החדש הושמע ברדיו, יש לה את הקהל הנאמן שלה שבולך איתה דרך, היא מפורסמת, מוערכת וחזקה אולי יותר מתמיד, אבל לא היה סביבה את ההייפ ההיסטרי שליווה את תחילת הקריירה ושני האלבומים הראשונים. פלס גם לא הצליחה לייצר בחודשים האחרונים מאסה קריטית של הצלחה ו"דיבור" שתגרום לה לקטוף בקלות תארים שפעם היו כמעט מובנים מאליהם בשבילה, כמו "אלבום זהב" ו"זמרת השנה".
גם הנתונים המקצועיים היו מוכרים. פלס היא יוצרת מוכשרת ביותר, שיצרה בעשור האחרון כמה מהשירים המצליחים בפופ המקומי. היא מבצעת עם עוצמות גבוהות שיכולה להרים אולם עם קולה בלבד, וגם יודעת להיות עדינה ומלטפת. המאפיין הגדול של יצירתה הוא הדרמה. או יותר נכון, המלודרמה. כתבתי עליה פעם שהיא "חיה במחזמר", ולא מדובר בעלבון - הדרמה היא כלי עבודה לגיטימי ביצירה ובביצוע, ונדמה שפלס לקחה אותה בקריירה שלה למחוזות הכי גבוהים, כמו הדיוות הגדולות של העשורים האחרונים (ריטה, רביץ, גלרון, ריקי גל, מירי מסיקה חברתה).
עם כל אלה ניגשו פלס והמפיק המוזיקלי שלה באלבום הזה דני "פילוני" קרק ליצירת המופע החדש. ארבעה שירים מהאלבום "ואז השמש תזרח" נכנסו אליו - הלהיט "לייק וונאקה", השיר המצליח השני "גם אני", "שיר אהבה פיראטי" ו"כשתבואי". רבע מהמופע. אלא ששיר הנושא, שסומן להדרן, לא בוצע לבסוף. כי עם כל הכבוד לאלבום החדש - המופע כאן הוא העיקר, והמופע מבוסס על חומרים מארבעה אלבומים, ועל שירים שפלס יצרה לאחרים, שמהווים כמחצית ממנו. וזה לא מופרך בכלל. בעידן הנוכחי של תעשיית המוזיקה האלבום נועד למעריצים הכבדים, ואילו הלהיטים ברדיו וברשת והמופע הם אלה שבסופו של דבר מגיעים לקהל הרחב.
המשימה והאתגר של פילוני היו, אם כן, להמציא את קרן פלס מחדש, עם הנתונים הקיימים. הוא שם אותם לרגע בצד, ובנה משהו אחר. פילוני פתח את פלס לסגנונות מוזיקליים ועולמות חדשים שהיא לא נגעה בהם קודם (מוזיקה קובנית, אפריקנית, רגאיי, אפרו-ג'אז), ויצר עיבודים חדשים לשירים אהובים ומוכרים שלה, בעזרת חבורת נגנים יעילה שהתחברה ללהקה שמנגנת היטב יחד: קרן טפרברג בתופים, אבנר קלמר בכינור, אסף רוט בכלי הקשה וחצוצרה, מיכאל פרוסט בבס ואודי שמחון בגיטרות. פילוני הוציא את פלס מהשטאנצים המוכרים שלה - בלדת הרוק הדרמטית, ובלדת הפסנתר הדרמטית (ופה ושם איזה שיר מזרחי דמיקולו כמו "פיג'ו 92"), וגרם לה, אולי לראשונה בקריירה שלה, להישמע כמו אמנית שמכניסה השפעות חיצוניות לעולם שלה. בהשפעת פילוני פלס התקדמה במופע הזה קדימה, לפחות צעד או שניים, בדרך להיות אמן שהמוזיקה שלו מעניינת ומורכבת, יותר משהיה עד כה.
התוצאה של העבודה עם פילוני לא ניכרת רק בעיבודים, אלא בתחושה כללית של היפתחות, חופש, שחרור. כשפלס קמה מהפסנתר ושרה להיט מוכר בעיבוד חדש - היא קורנת. גם היא מבינה על עצמה שהיא לעולם לא תחזור להיות אותה דרמה-קווין שסתם צועקת עם שטיק וחצי. לא לא. ממש לא. קרן פלס התבגרה, והרבה מעבר לקלישאה. היא באמת השתחררה ולמדה להופיע יותר טוב, למדה לשיר יפה יותר, למדה לרסן את עצמה, למנן, לא לצעוק בכל מחיר. תאמינו לה שכאשר היא רוצה - יירד לכם דם מהאוזניים, כמו שכמעט קורה ב"אם אלה החיים", השיר שפותח את המופע. אבל רוב הזמן היא מבינה שלא צריך לצווח, שיש עוצמה אדירה בשקט, שהיא סוחטת לך את הלב דווקא כשהיא חשופה, שברירית, מועדת להתפרקות רגשית.
אל הגיוון המוזיקלי, תחושת השחרור והתובנות המקצועיות, תוסיפו עכשיו את הכריזמה המתפרצת שלה, את הנשיות, היופי, הסקסיות, הגוף העסיסי ומרובה הקימורים, את היותה אחת הנשים המפורסמות והמתוקשרות בארץ, את הנוכחות הקבועה שלה במדורי הרכילות (גם היום, כמובן, עם ההודעה בשידור חי, על הבמה, לקהל ולמאזיני הרדיו, שהיא לא סתם דבתה - היא בהריון שני - אין ספק שפלס למדה היטב גם את מקצוע הסלבריטאות), וכמובן את חוש ההומור, האירוניה והאינטליגנציה הטבעית והנרכשת, שהיא יודעת להביא אל הבמה - וקיבלתם דמות שקשה להסיר ממנה את העיניים והאוזניים.
הבמה של קרן פלס סודרה כך שהפסנתר שלה במרכז מצד שמאל, והתופים של קרן טפרברג במרכז מצד ימין, הכינור והבס קדימה ובצדדים, וכלי ההקשה והגיטרה מאחורה. גם כאן יש אמירה - הנשים, קרן וקרן - במרכז, הגברים מסביב. התופים, שהם המנוע של ההרכב, והפסנתר שהוא הלב של כל העסק - באמצע, בכוח משותף, סוג של "גירלפאואר".
אסף רוט פותח עם קסילופון וקרן טפרברג בתופים מצטרפת לפתיחה ג׳אז קובנית של "אם אלה החיים". פלס עולה רק עם מיקרופון, שרה בשקט ועולה לצעקה. היא ממשיכה לזעוק גם על הפסנתר. איזה ווליום. אפשר לחוש את הקהל נדחף לכיסאות מההדף. מזל ששמו 120 מליון שקל בשיפוץ של "הבימה" - אחרת לא בטוח שהקירות היו מחזיקים מעמד מהעוצמה שיש לאישה הזו בווקאל. ההרכב מצטרף והתוצאה היא בלדת רוק כוחנית, נואשת, שאביב גפן היה מאמץ בחום. הקול של פלס, מקפיא דם, מתחבר מצויין לסאונד הסטרילי שיש לאולם הזה. אם פעם היא תרצה ממש להשתולל יש לה את היכולת לשיר מטאל.
בשיר השני, "לייק וונאקה", הגרוב מנצח, גם הפעימה החסרה על הביט. פלס מחייכת, נהנית, נהנית לנגן, לשיר, להגיש. חיה את הטקסט, כל מילה ממנו, זורחת כשהקהל שר איתה את הלהיט מהרדיו. ב"שיר לאסף" מהאלבום השלישי היא ממשיכה עם הגרוב, קלנר וטפרברג עושים לה קולות רקע יפים. יש בשיר הזה ניחוח ארצישראלי מובהק, נעמי שמרי, עם לחן שמזכיר את מוני אמריליו, ועם אקוסטית, בונגוס וכינור זה זורם יפה. אבל פלס לא נופלת לגמרי למלכודת השרהל'ה שרון, אלא מצליחה לשמור את השיר קרוב אליה, על גבול ריקוד העם, אבל לא ממש שם. היא מתלהבת כשקלנר מתקרב אליה ונאנחת על "עלים שנשרו מהלב". נותנת שואו שהקהל אוהב. טפרברג מביאה חיוניות ודוחפת קדימה, עם אלמנט שמזכיר את העבודה שלה מהקיץ ההוא עם ארצי.
את "כל הציפורים" היא מקדישה להראל סקעת. הוא נפתח עם בונגוס גרוביים של רוט וכינור מוביל. פילוני לקח את השיר לקצב קובני. עד שיש ברייק ובו הפזמון א-קפלה וחוזרים לקובני-ג'מייקני עם הכינור הדומיננטי. ואז התופים מעניקים תנופה לכיוון של רוק אתני, הכינור ממשיך להיות דומיננטי, אבל בסוף, מרוב תחכום, חסרה כאן פואנטה.
״יש לי המון שיער וזה חם", פלס מודה בפני הקהל, "חלק לא שלי, תוספות, מאוד חם״, וממשיכה: ״היו לי המון סיפורי אהבה. הדבר הכי אותנטי היה הפרידה, היינו פוטוגניים יחד והתגרשנו אחרי חצי שנה. יש כאלה שעוד כועסים על הצ׳ק. החתן לא לקח את זה קשה הוא התחתן יום אחרי״, כאילו שעדי אשכנזי והצוות שלה כתבו את זה בעצמם. אחרי הסיפור היא שרה את "שיר אהבה פיראטי", באר אנד בי בלוזי עם אקורדיון וכינור דומיננטי, ברוקלין סטייל. פילוני יודע להביא לה את הגרובים, שקצת מזכירים את פול סיימון בימים היפים. פלס קמה לרקוד, מרימה כפיים עם הקהל.
שוב חם לה, והיא מנפנפת לעצמה עם הכובע של אבנר קלנר, מלאת הומור. מספרת על גבר שנתן לה לשלם על כל המוצרים בסופר, היא סחבה שקיות לקומה ה-4, הכינה לו פסטה. בטלוויזיה היה מצעד היפים והשמנים והיא כיכבה בו עם משה דץ ואבי ביטר. "את צריכה דיאטה", הוא אמר. הם עשו סקס ובבוקר הוא השאיר מכתב שאין לזה עתיד. היא נשארה איתו שלוש שנים. ״בלי שמות״ היא מתבדחת ואז שרה את ״איתי״ רק עם פסנתר. אולי בלדת הפרידה הכי גדולה שיוצרת-אישה כתבה כאן בעשור האחרון. ביצוע מושלם ובעיקר לא צעקני מדי.
ואז היא מספרת איך בבית ספר היא היתה דיסלקטית, עד שהחליטה שלא רוצה להיות כמו כולם. כך התחברה למירי מסיקה, ומקדישה שיר "לכל הנשים שהן לא כמו כולם" - "לשם" זוכה לעיבוד חדש. בלדה חלומית, "Dream"ית, אנני לנוקסית, סטינגית, פיליפ גלאסית. הכינור מוביל עם הפסנתר, המברשות וההקשה שומרים על מתח. באמצע השיר זה נהיה רוק עם הבס, תופים וגיטרה באוברדרייב. פלס שרה את זה כמו שמסיקה שרה. היא לא מתחרה איתה ברמת הווקאל, אבל כן ברמת הפאשן. עם חיוך גדול ועיניים בורקות מרתק לשמוע את השיר מפי היוצרת שלו, שיודעת גם לצעוק. העיבוד בחלק השני של הנאמבר, דומה מאוד (דומה מדי) לעיבוד של אותו שיר מהמופע של מירי מסיקה החברה הטובה - הקטע האתני עם הכינור והכפיים, והתופים החזקים במעבר, אבל זה יפה וגדול.
ב"ואת" היא נשארת לבד עם הפסנתר. שרה יפה כהרגלה, אם כי באובר-דרמטיות. קצת חוזרת למשבצת הדרמה-קווין. מותר לה. מבחינת הפורמט יש כאן ניסיון יפה להתחקות אחרי אלטון ג׳ון ובילי ג׳ואל (ובארץ כמובן דוכין וקלינשטיין). הקהל מריע לה ובצדק. היא הרי שרה את האורגינאל.
_i.jpg "קרן פלס בהופעה (צילום: צ'ינו פפראצי)")
פלס ממשיכה לצחוק על כמה שחם לה. מנגבת זיעה עם מגבת שגנבו ממלון וזרקו לה מהקהל. היא נשארת לבד עם הפסנתר. מספרת שהיא בהריון שני עם בת ושרה את ״כשתבואי", שנכתב לילד הראשון אורי, עוד כשחשבה שיש לה בת. נותנת נגיעה של ואלס ומגישה את השיר בפשטות יחסית.
ושוב היא משתפת את הקהל, הפעם על העקבים, ועל איך שכתבה שיר לפני ארבע שנים לכבוד יום הולדת 30. וכן, בטח, היא גם רוצה לקחת למארינה מקסימיליאן את הקמפיין למידת גדולות. ואז שרה את שיר האודישנים "מי היה מאמין" שיצרה עבור העונה השישית של "כוכב נולד" ואותה מארינה שרה עם בועז מעודה. כשרוני דלומי שרה לפני כמה ימים את שיר האודישנים שלה "עכשיו תורי", זה נשמע לא במקום, אבל פלס מביאה קטע אחר. היא מתחילה רק עם פסנתר, אבל די מהר זה הופך לקצב ואלס, עם הכינור שמחזיק אותו ואקורדיון, כשבאמצע הנאמבר אסף רוט עובר לחצוצרה. ההרכב נשמע מעולה יחד ופלס מגיעה לשיא של התפרצות רגשית על הפסנתר. עומדת מולו, רוקעת בקלידיו וזועקת: ״מגיע לי הכל! מגיע לי הכל!״. חזק מאוד.
היא מבקשת מים ("לקחו לי את הבקבוק, כי הצילום לטלוויזיה רצו פריים עם פסנתר נקי") ובמעבר כמעט חלק ועל אותו מיד-טמפו היא עוברת לרוק של "רצה הביתה". זה כבר הלואי להב טיים, זמן הרוקנ'רול. בס, תופים, גיטרה חשמלית והפסנתר שלה נותנים יחד בראש, ופלס שרה הכי טוב אולי שהיא שרה בחיים שלה.
את "אורח בעולם", מתחיל אבנר קלמר בשירה. הקצב מזרחי, פלס שרה ורוקדת והקהל קם לרקוד. הגרוב התימני יושב עליה נחמד והכינור של קלמר מוביל את החפלה. הם שרים בדואט, בפרשנות יפה לשיר שיצרה עבור בעז מעודה. קרן טפרברג ממשיכה להחזיק את הקצב ואז עוברת לסולו תופים מערבי לגמרי, שגורם לקהל להריע. רגע אחר כך הקצב האתני מזרחי חוזר ל"פג׳ו 92'", השיר הכי מיותר מהרפרטואר של פלס, שמנסה להיות כאן מזרחית בכוח, שיר שכאילו נוצר כדי שלדידי הררי יהיה מה להשמיע. מצד שני, נחמד לראות את פלס בשמלת נצנצים ותוספות שיער, רוקדת ומנענעת, יחפה על הבמה. הלהקה מנגנת יפה, פלס קופצת, הקהל מגיב טוב, ועדיין יש תחושה שמשהו בשיר הזה מזוייף.
_g.jpg "קרן פלס בהופעה (צילום: צ'ינו פפראצי)")
ואז מגיע "גם אני", הלהיט השני הגדול מהאלבום החדש. הוא מקבל ביצוע רוק מלא, גדול, נצחוני, פלס בפרונט במה עם המיקרופון, מבצעת טוב, אבל סובלת ממחלת הלהתכופף קדימה עם פלג הגוף העליון לכיוון הקהל, שיש ללא מעט מבצעים, בעיקר זמרות. את יפה כשאת זקופה וכשאת מתכופפת רק מנמיך אותך. אבל הנאמבר עובד מצויין.
ההדרנים" נפתחים עם "נובמבר". קלמר בפסנתר. מתחיל בלי פלס, אבל קרן אחרת, טפרברג המתופפת, שרה במקומה שני בתים, בכישרון מוגבל, עד שפלס נכנסת וגואלת אותה בפזמון. בבת אחת השיר מקבל תנופה והיא מביאה את הנצחוניות הפופית שלו, אומרת תודות ארוכות ומסיימת את הנאמבר.
בשיר האחרון, "מבול", הקהל מקבל את ההופעה כולה בזעיר אנפין - פתיחה של חצוצרה בלוזית ופסנתר, פלס שרה בשקט, בעדינות, מילה מילה, מוציאה החוצה את כל היופי שיש בטקסט הזה. ואז מתפרצת בנגיעה דרמטית, וחוזרת לרכות השברירית. בערך בחצי הדרך נגמר המשחק המקדים ומתחיל הסקס האמיתי. פלס עולה ועולה ועולה, עד גדותיה, מתפרצת וזועקת במלוא הריאות, נותנת את השאגה של החיים, והמבט שלה בעיניים אומר אורגזמה כללית. היא מגיעה לשיא ובסוף צונחת לקטן, לחצוצרההבלוזית, לטיפות הגשם על החלון. ומסיימת בשקט עם ״וטוב לי״. עד המבול הבא.
המופע הזה מעלה את קרן פלס מדרגה מבחינה אמנותית, השאלה הגדולה היא האם זו הדרך שלה לחזור ללב הקהל הרחב ולהיות שוב הכוכבת הגדולה שהיתה בשנות הפריצה שלה. מצד שני, אולי במעמדה כסלבית היא כבר לא צריכה למצוא חן בעיני אף אחד ומספיק לה לעשות את המוזיקה שלה, להתפתח ולצמוח כאמנית שמסתכלת לצדדים ולעומק, ופחות להיות מישהי שמנסה לצאת כוכבת. אם אלה החיים שלה מעכשיו והלאה - שווה לנסות להיות חלק מהם.
_g.jpg "קרן פלס בהופעה (צילום: צ'ינו פפראצי)")