"בין השתיקות", האלבום של להקת "גאולה 34" הוא אלבום שלוקח זמן להתרגל אליו, אבל אחרי שמתרגלים הוא עובד יופי ואפילו מהנה ממש. אלבום רוק מגוון של להקת רוק, כמו שהיו עושים "פעם", שהושקעו בו המון שנים ולא מעט מאמצים. התוצאה היא אסופת שירים שמי באמת אוהב רוק ישראלי רב פנים, עם עומק, יוכל למצוא בה לפחות שלושה, ארבעה או חמישה קטעים שידברו אליו. לא מדובר ביצירת מופת מבריקה, אפילו לא עוצרת נשימה, אבל יש כאן כמה וכמה שירים טובים, התכוונות נכונה והרבה נשמה. קשה לראות משהו בדיסק הזה שישאיר שריטה שתשרוד לנצח, או שיר שישנה למישהו את החיים, אבל מה שיש - עשוי כהלכה, עם מחשבה וביעילות. וזה לא מעט.
האגדה מספרת ש"גאולה 34" עבדו על האלבום הזה משהו כמו עשר שנים. אולי בגלל זה לקח בערך שמונה-עשר האזנות להתחבר אליו ולבסוף לחבב אותו. בהתחלה הוא לא כל כך התיישב. סאונד הרוק היחסית ותיק של ההרכב שמנגן כאן והשירה המרוחקת של ניר יונה (שכתב כמחצית מהמילים והלחנים) נשמעו קצת לא מעודכנים ולקח קצת זמן לפנות מקום וסבלנות לדבר היפה הזה שנקרא אלבום רוק של להקה שבא מהלב, מהסוג שהיו מוציאים כאן כש"גאולה 34" הוקמה, אי שם בתחילת הניינטיז.
כך זה בפתיחה הרועשת של "ושוב", קטע גראנג' שמגיע הישר מסיאטל של ימי "מציאות נושכת". "אובססיה", הקטע השני, גם הוא כמו לקוח מאותו פס-קול מיתולוגי. הפעם מדובר בבלדה, שבה עולה הביצוע הקולי של יונה מדרגה. ב"חיוך מזויף", הרצועה השלישית, כבר מורגשת השפעה חזקה של ברי סחרוף, במבנה של השיר, בסאונד, בליינים של הגיטרות. ההשפעה הבולטת השנייה היא של נקמת הטרקטור. בקטע הזה, ובעוד כמה שירים, השירה של יונה מזכירה את אבי בללי. "לצאת מזה" מצלצל משהו מאהוד בנאי של ימי "מאמי" וצפונה. צריך גם לדעת ממי להיות מושפע, ו"גאולה 34" הגיעו למשחק הזה מצוידים בערכת ההישרדות הנכונה.
בהמשך האלבום נהיה מגוון יותר ומשתפר כמעט משיר לשיר. "תברח" הוא קטע יותר מהורהר, שמעובד ומופק באופן יותר עכשווי ומתגבר לקראת הסיום. "אפילו שפעם" הוא שיר רוק, ככל הנראה הטוב באלבום. כמו רוב השירים כאן הוא עוסק ביחסים שבינו לבינה, בלבטים, בהתמודדות. יונה נותן מפגן נאה של שירה והליווי של הגיטרות והקלידים של אילן שערי עושים את העבודה. "שלושת רבעי מטושטש" של אלירן אלכביר, היוצר היותר רגיש בחבורה, מתחיל כבלדת פסנתר וכלי מיתר, זהו עוד שיר נהדר שעושה חשק להלך על אותו קו חוף משנה צורה ולהאזין לאלבום הזה שוב.
המניפה ממשיכה להיפתח ב"עננים", שיר שמדבר ישירות "על החיים" של רוקר ממוצע בתל-אביב. בדירה שכורה, קצת מרחף, מחפש משמעות לחיים, מחפש ריגושים, חופשי כמו שהיה יוסי אלפנט ז"ל כשכתב את "ענן מאושר". אחר כך מגיע עוד ז'אנר, הבלוז הקברטי הכבד של "גם אני יכול", שיצרו יפתח ענבר ואלירן אלכביר. זה שיר מעט יותר קשה לעיכול, על גבול האלטרנטיב, שהליווי שלו מזכיר, שוב, את נקמת הטרקטור ("אופניים וספר").
והם ממשיכים לדלג. השיר הלפני אחרון, "איך זה", נפתח כקטע דאנס שמבוסס על ביט אלקטרוני. כשנכנסות הגיטרות וחטיבת הקצב הוא הופך לשיר רוק קליט, כשרוחו של סחרוף שבה לרחף ממעל. הסיום, עם "שיר" הקטן, שמופק לפסנתר וכלי מיתר, הוא רקוויים ראוי לחלום הרוקנ'רול הגדול. המסע שהחל באישה שמחפשת רק שקט ממערכת יחסים שרק עשתה לה רע ("ושוב") מסתיים בגבר שרוצה שהשיר ייקח לו את הלב למקום שגם הוא לא יודע, מסע שהחל בקונפליקט אישי וכואב ומסתיים בהשלמה, בקבלה, כשהמוזיקה, השיר, היא היא הגאולה.
"גאולה 34" לא הולכים לכבוש את המדינה עם אלבום הרוק עליו חלמו כל חייהם. נדמה שאת פנטזיות הניינטיז האלה הם השאירו מאחור, אי שם בעשור שחלף מאז שהחלו לעבוד על הדיסק הזה, שיישאר עבורם לתמיד כמזכרת יפה מהשנים בהן הם היו צעירים, חלמו ופשוט ניגנו ושרו. אבל הם הרוויחו את העשייה, את הדרך, את השירים. אלוהי הרוקנ'רול לקח מהם הרבה וגרם להם להקריב לו הרבה מהחיים. אבל הוא גם נתן להם את הרגשת הסיפוק העצומה שיש לקבוצת חברים שמחליטה לקרוא לעצמה להקה ומצליחה לגבש בסופו של דבר יצירה משותפת.