קשה, קשה להקשיב לחדש של קולדפליי. זה לא שהוא כזה גרוע כמו שהוא מסריח. מי היה מאמין שהלהקה הזאת התחילה עם שירים כמו "Yellow" ו"In My Place" וכמעט הייתה היורשת של רדיוהד. באלבום החדש אין שום בלדה, אפילו לא זכרון של בלדה. חבל.

אני זוכר את הימים שבהם רצינו שלהקות רוק יזוזו קצת לכיוון הדאנס האלקטרוני. שהעולמות יתאחדו. ואז בא האלבום המדהים "Screamadelica" של פרימל סקרים והוכיח שאפשר לערבב את שני הז'אנרים באופן מרהיב ולייצר עולם חדש ונועז. כריס מרטין היה בן 14 כשהאלבום הזה יצא. בתור נער אנגלי שחולם להיות מוזיקאי, האלבום הזה הוא בטוח חלק מהדי.אן.אי שלו.

מאז עברו 25 שנים ועכשיו הערבוב כבר הצליח מדי. קולדפליי תירשם בהיסטוריה, לפחות כרגע, כלהקת הרוק הגדולה האחרונה. אין כרגע בעולם להקת רוק אמיתית צעירה מקולדפליי שכבשה את העולם. הבעיה היא שגם קולדפליי היא כבר לא להקת רוק. אם פרימל סקרים ניסו בשעתו למזג בין רוק לאלקטרוניקת קיץ האהבה של מנצ'סטר והאקסטזי, מרטין הוא זה שהחליט לשלב בין להקת אינדי רוק רצינית לפופ מצעדי פיזמונים, יענו EDM. שזה בתור התחלה דווקא רעיון חמוד ושמח. באלבום " Mylo Xyloto" הופיעו לראשונה שירי רוק פופיים, כמו "Paradise" שהיו משב רוח מרענן.

בראיונות בתקופה ההיא הסביר כריס מרטין שהתחרות שלו היום היא זמרי פופ וכדי לשרוד הוא אמור לשחק בשוק הזה. או לפחות להתכתב איתו. זה נגמר בדואט מיותר, מביך וחנפני עם ריהאנה. אבל מי שחשב שזאת הייתה תחתית החבית מוזמן להקשיב ל-"A Head Full of Dreams" כדי לשמוע איך להקת רוק אינדי משובחת הופכת מול האזניים שלו להרכב רוק פופ טראש שבדי. ואולי זה לא מפתיע. את האלבום הפיקה הלהקה ביחד עם הצמד סטארגייט.

עוד במאקו מוזיקה:

הצמד השבדי-ניו יורקי הפיק לאחרונה את הלהיט "Worth It" של ההרכב פיפת' הרמוני, שיצר סימון קאוול באקס פקטור האמריקאי. אבל למה להיות קטנוניים, הם גם הפיקו את שירי המופת  "Diamonds" ו"Umbrella" של ריהאנה. כלומר, הם יודעים דבר או שניים על להיטים. והשאלה הכי גדולה היא: אז איך זה שאין בכל הדיסק הזה אפילו להיט אחד של בני אדם?

אולי קולדפליי היו צריכים, אם כבר מורידים את המכנסיים, לקנות שירים מכל מיני מקס מרטינים וסיות. בטוח שהיו נותנים להם שירים מעולים. אפשר היה גם לקנות שירים מלהקות אינדי אנגליות מתחילות שחולמות להיות קולדפליי. כסף הרי לא חסר. הבעיה היא שקולדפליי נתנו לסטארגייט את המושכות (כן, המפיק הקבוע ריק סימפסון גם היה שם) אבל לא הביאו חומר טוב לשולחן העבודה. התוצאה היא תאונת דרכים שקשה כמעט לעכל. האלבום הזה הוא קולדפליי בגרסת פופ מנוונת, אבל בלי שירים כאלה שאי אפשר לעמוד בפניהם.

זה מאוד עכשווי, מאוד 2016. כל שיר יכול להתאים לכל פלייליסט רדיופוני שמנגן את הרצף המוכר של להיטי אם.טי.וי. כן, הנה ג'סטין ביבר, ג'ס גלין, דרייק, אריאנה גרנדה וקולדפליי. והכל מתאים להכל, אין שום בעיה. תיכף יצטרף להיט חדש של ריהאנה.

קשה להתעכב על שיר ספציפי באלבום. כולם גרועים באותה מידה. שיר הנושא נשמע כמו העודף של "A Sky Full Of Stars". אפילו השם דומה במקצב שלו. "Hymn for the Weekend" מבזבז קולות של ביונסה בלופ, וביט דאנס כזה שמזכיר קצת דאפט פאנק וקצת פארל. וכך כל שיר, בדרכו, הוא סוג של קלקול קיבה. הדבר היחיד שאפשר להגיד לזכות האלבום, זה שלכריס מרטין עדיין יש את הקול היפה הזה, ותמיד נעים לשמוע אותו שר. למעשה זה לא כזה נורא להקשיב לדיסק אם נתקעים איתו. זה פשוט מאכזב מאוד. ללא ספק אכזבת השנה. והשאלה היא האם יהיה אפשר לחזור אחורה וכל מה שצריך זה להיט אחד אמיתי, נשארת פתוחה.