אין לך בעולם מבקר מוזיקה אמיתי, שלא מקבל אלבום חדש של דיוויד בואי ביידים רועדות. בטח אחרי עשר שנות שתיקה. אם גילו של המבקר הוא מעל 35, הוא גם יטבל את המפגש מיד באנקדוטת בואי מעברו. שכן אם אתה לא מתרגש מבואי, באמת לא בחרת במקצוע הנכון.
מאחר שכבר מחזרתי כמה וכמה פעמים את הסיפור על זה שהרגע שבו הבטתי לראשונה בעטיפת "the rise and fall of ziggy stardust" הוא הרגע שבו הבנתי שהחיים שלי יהיו בסדר, אני רק אגיד כאן שבואי הוא האיש שבזכותו הבין העולם שצריך להגדיר מחדש מיניות, גבריות ונשיות. ועל כך כולנו חייבים לו תודה. ומעבר לזה שהוא באמת מוזיקאי הכי חשוב, שבשנות השבעים והשמונים המציא שוב ושוב מחדש את עצמו, את הרוק, ואת דימוייו.
עשר שנים לא הוציא בואי אלבום, ובהזדמנות מותר להגיד בעצם הוא כבר לא הוציא אלבום מבריק מאז "Lets Dance" בשנת 1983. אלא שעכשיו הוא בן 66 ועולם המוזיקה מאוד השתנה. בעידן החדש הדבר הכי אהוב זה יוצרים שמזדקנים מעניין. לאונרד כהן, בוב דילן ופול סיימון הם המובילים את הטרנד הזה. ניל יאנג, ג'יימס טיילור ואחרים מגבים מהצד. ולכן כשיצא הסינגל הראשון "Where are we now" ובואי נשמע מבוגר, סדוק, מתגעגע, נורתה בעולם איזו יירית פתיחה למסע נוסטלגי קולקטיבי. זה הסתדר טוב עם זה שעל העטיפה של האלבום החדש רואים בעצם את העטיפה של "Heroes" משנת 1977 כשהיא מכוסה בנייר עם שם האלבום החדש.
בסוף השבוע החליט בואי שהוא נותן את האלבום להאזנה לכל מי שרוצה באי טיונז. וככה בלי הודעה מוקדמת יכולים כל המאזינים בעולם לשמוע את השירים החדשים שלו שבוע לפני שהוא יוצא למכירה. התרגשות גדולה. בהאזנה ראשונה כבר התברר שלא במקרה הסינגל הראשון והעטיפה מזכירים את תקופת ברלין של בואי. "The Next Day" הוא מסע מוזיקלי שבואי עושה לצליל של עצמו ושל העולם בשנות השבעים המאוחרות.
זה לא מזכיר את הקלילות של "זיגי סטארדסט" אלא בעיקר את "Lodger" ושאר האלבומים שהקליט בואי עם ויסקונטי לפני 35 שנה. מי שמכיר את האלבומים האלה ירגיש כי הזמן עמד מלכת. צליל דחוס, סמיך, הרבה סקסופונים, הרבה רעש, ובואי שממלמל טקסטים מסובכים ולא תמיד מובנים. אלא שבכל זאת עבר הרבה זמן, והעולם כן השתנה.
וכך האלבום החדש הוא גרסה מעט יותר אוורירית של התקליטים ההם. והשירים ידידותיים בהרבה. במיוחד בולטים שניים שנמצאים בלב האלבום "I'd rather be high" ו"boss of me" שהם בדיוק כל מה שחלמתם משיר חדש של דיוויד בואי.
שלא כמו לאונרד כהן, בואי לא נשמע זקן. חוץ מאשר בסינגל הראשון שבו הוא נוסע שוב ברחובות ברלין, ונשמע קצת בדרך לבית האבות, בשאר האלבום הוא אנרגטי ואניגמטי כמו שהיה תמיד. הוא הכי דיויד בואי שאפשר, ולמעשה כל מה שבא לך זה לקוות שהוא יצא למסע הופעות, עם במה גרנדיוזית, וישיר את האלבום כולו וכמות נאה של להיטי עבר. זה יהיה גם פיצוי להופעה המדכדכת שהוא נתן בארץ בשנת 1996, באחד הרגעים הכי פחות מוצלחים שלו ושלנו.
אני כותב את הבקורת הזאת לאחר יומיים של האזנות לאלבום. אני נהנה יותר ויותר בכל סיבוב. מגלה כל פעם עוד שיר, ועוד איזה ויץ של בואי וויסקונטי. ואני בעיקר מבין שבואי יהיה מבוגר שונה מכל הרוקרים האחרים, בדיוק כמו שהיה צעיר שונה מהם, כשהמציא בשנות השבעים אופנות, טרנדים ושינה את הדרך שבה אנשים מתלבשים. כן, כן, הוא דיוויד בואי והוא עדיין מהמם.
דיויד בואי, The next day, **** ארבעה כוכבים
"שוגרמן" הוא אחיו האופטימי של ניק דרייק
אין כמעט מחשבה יותר מסעירה מכך שיום אחד יתגלה בארכיון, בין היוצרים שאהבת בתקופה מסוימת, יוצר חדש שלא הכרת. הרעיון שעל מדף האלבומים האהובים, בין ניק דרייק, נילסון, וכמה תקליטים מהסבנטיז של בוב דילן, יהיה מקום לאמן שלא שמעת קודם הוא כמעט נס. ולכן התגלית על אחד, רודריגז, שמסתבר שהוציא שני אלבומי מופת בשנים 1970 ו-1971, אבל הם לא הצליחו ולכן הוא נעלם, היא משהו שמשמח ברמה כזאת שבא לך לצרוח.
רודריגז הוא גיבור הסרט התעודי זוכה האוסקר "Searching for sugarman", אבל אל תתנו לפרט הזה לבלבל אתכם. הדרמה האמיתית היא לא שיש סרט עם סיפור אנושי נוגע ללב על זמר אמריקאי כושל, שהצליח באוסטרליה ודרום אפריקה מבלי שבכלל ידע על כך - כי הסיפור מתגמד מול השירים עצמם.
דמיינו ניק דרייק, רק פחות דכאוני. דמיינו את הצליל הקליפורני של תחילת הסבנטיז, זה שנשמע כל כך מהמם בדיסקים של נילסון. דמיינו קול שמזכיר קצת את דילן, עם טקסטים משוחררים שיש בהם ניחוח היפי. דמיינו קצת את בריאן ווילסון, וטיפה את פול סיימון. דמיינו עיבודים שהם גדולים מהחיים עם תזמורות שנשמעות ענקיות, באווירת דייק ואן פארק. הוסיפו לכל זה 20 שירים נפלאים. התוצאה היא שמצאתם את החבר הכי סודי שהיה לכם אי פעם.
קשה ממש להאמין. באמת. בעיקר כי אם לחזור אחורה, סיקסטו רודריגז הוא אחיו האופטימי של ניק דרייק. הדמיון בין השניים קורע לב. למשל בשיר כמו שיר הנושא של הסרט "sugarman", שנפתח ביללה של רודריגז שהיא כמעט אחד לאחד היללה של דרייק ב"River man". רק ההבדל הוא שתוך רגע רודריגז פותח עם קצת כלי נשיפה למקום הכי עולץ ששיר כזה יכול לקחת. וזה יפה בטרוף, ומרגש, ואיך כל השנים האלה בכלל לא הכרנו אותו.
או "Street Boy" האוורירי, שקצת מזכיר את להקת "Bread", ואת להקת "אמריקה", ויש בו שיירים של ג'יימס טיילור ומה לא. והכל כל כך תענוג לאוזנים. כאמור כל שיר באוסף שהוא בעצם פסקול הסרט ומאגד את רוב השירים הטובים משני האלבומים המקוריים, הוא פגז.
למה רודריגז לא הצליח במקור? אין לי מושג. כדאי רק לציין שגם ניק דרייק לא הצליח בזמן אמת. אני לא באמת יכול להבין למה הוא לא נחשב בשעתו מקורי או שונה. אבל במרחק הזמן, כשנותרו מתחילת שנות השבעים רק יצירות מופת, וכל השאר נעלם, אין ספק שרודריגז הוא תוספת מופלאה לרשימת היוצרים האהובים עלי ביותר.
אז מיהרתי להזמין בדואר את שני התקליטים המקוריים, שיצאו מחדש לפני חמש שנים בעולם. אני כבר כמעט ולא קונה אלבומים אמיתיים, הפסקתי עם זה לגמרי. אבל את שני הדיסקים האלה אני באמת חייב בבית. מבטיח שתוך כמה שנים אני אשכתב את ההסטוריה ואגיד שהכרתי אותו בזמן אמת, לפני הסרט, רק שכחתי. אין לי ברירה אחרת.
Rodriguez. "Searching for sugarman, (אן.אם.סי) ***** חמישה כוכבים
*הסרט ישודר ביום שלישי 5.3 בשעה 22:00 בערוץ yes דוקו
טרנטינו אחד ממערבבי המוזיקה המצטיינים בתבל
אני מניח שכבר סיפרו לכם שהסרט של טרנטינו הוא הדבר הכי מסעיר שיש בקולנוע. אני מקווה שראיתם אותו בעצמכם. בכל מקרה, הסרט הזה, כמו רוב סרטיו, נשען גם על פסקול מסעיר, שהוא מיקס של ז'אנרים, תקופות וסגנונות. במקרה הזה אניו מוריקונה, עם סול ישן, היפ הופ עדכני, בלדות צ'יז בספרדית וקצת ג'ים קרוצ'ה על הדרך.
"I Got A Name", השיר של קרוצ'ה, יוצר אהוב שנהרג בגיל 30 בתאונת מטוס עם הלהקה שלו, הוא כאילו היוצא דופן. זה שיר בסגנון הסינגר-סונגרייטרז של תחילת הסבנטיז, שכאילו אין לו קשר לכאן, אבל הוא דווקא משתלב נפלא. כי טרנטינו, בין שאר כשרונותיו, הוא אחד ממערבבי המוזיקה המצטיינים בתבל. למעשה כשמאזינים לפסקול הזה אפשר לדמיין את הסרט אפילו אם לא ראית אותו. וזה בדיוק מה שעשיתי. הקשבתי לו פעם אחת לפני הסרט. זה היה תענוג אמיתי שרק הגביר את ההנאה שלי בקולנוע. עכשיו, אחרי הסרט זה בכלל נפלא אותו שוב ושוב.
אמנים שונים. Quentin tarantino's, django unchained soundtrack (הליקון) ***** חמישה כוכבים.