אנסה לבדוק את עצמי בכנות. אם היה מתגלה עכשיו אלבום גנוז עם עשרה שירים טובים של הסמית'ס שהוקלט בשנת 1986 ונגנז, סביר להניח שהייתי מאוד מתרגש. ואם היו אומרים לי ש"Bloodsports" הוא אלבום גנוז של סווייד משנת 1996, מה הייתי אומר אז? האם הייתי מתרגש? כי האמת היא ש"Bloodsports" נשמע ככה. כמו אלבום חמוד של סוויד מימי הזוהר שלהם.
אז אולי הבעיה היא שעברו רק 11 שנה מהאלבום האחרון. אולי העובדה שסווייד, ובעיקר הטקסטים המופשטים מדי של ברט אנדרסון, מעולם לא ריגשו אותי כמו הקול שלו והשירה שלו, ולכן כשנפרדו דרכנו לא נשאר הרבה. קשה להגיד. בכל מקרה אני מקשיב לאלבום החדש של סווייד ומתקשה להבין את ההתלהבות הכללית בעולם.
בסך הכל זה אלבום לא רע. השיר המוביל "Hit Me" מזכיר את להיטי סווייד הגדולים. כך גם "Barriers" ו"It Starts and Ends With You". השירים הסוגרים "Faultlines" ו-"Always" הם בלדות אינדי ניינטיז הכי מהורהרות שאפשר. ובאופן כללי אי אפשר לזהות שאנדרסון חזר אחרי סבוב איום של סמים ושטויות, ולמעשה אם אפשר היה לעצור את הזמן, האלבום הזה היה הופך לה-להיט של 1997.
ואולי זאת גם הבעיה. כי ההצהרה ההיא של אנדרסון על כך שהוא בי-סקסואל שרק עוד לא ניסה גברים, והרוח הדיוויד בואית האנדרוגינית שהיתה כל כך סקסית במקור, נראית היום מעט מיושנת. ברט אנדרסון 2013 מזכיר יותר את הנגנים של להקת "סלייד" מתקופת הגלאם, מאשר את זיגי סטראדסט. הוא עדיין שר מעולה, הגיטרות נשמעות מצויין, ובכל זאת זה נשמע קצת צפוי ומוכר מדי.
אולי בעולם שבו סיבובי הופעות של לאונרד כהן, כוורת וברברה סטרייסנד הם הדבר הכי חם, העובדה שהתגלו חיים בכוכב סווייד היא בדיוק הדבר הנכון. בטח בשביל הקהל הישראלי, שמעדיף תמיד את מה שהוא כבר מכיר. יאללה תביאו אותם שוב להופעה. כל הכרטיסים ימכרו במהירות. אני כאמור, לצערי, מעט שווה נפש.
Suede, Bloodsports, "לב גרופ מדיה" *** שלושה כוכבים
הסטרוקס נולדו מחדש כלהקה מתוחכמת עם רוח אלקטרונית
עבור דור שלם של אנשים הסטרוקס הם הלהקה שהחזירה את האמון ברוק. האנשים האלה כיום בני 30. כמו שקורה בדרך כלל, רובם יצאו כבר ממעגל ההתעדכנות ואין שום סיכוי לשכנע אותם שיצא בעולם אלבום טוב יותר מאז "is this it", אולי אולי "Room On Fire" השני של הקזבלנקס'ז.
הבעיה היא שהמעריצים של הסטרוקס נורא מאוכזבים. שני האלבומים האחרונים הנוספים שהוציאה הלהקה היו חלשים. והתחושה היתה שהעסק גמור. הסטרוקס נרשמים בספרי ההסטוריה בתור הרכב שהביא רעננות גדולה, אך לא הצליח לשרוד ולהפוך ללהקה חשובה. 12 שנה אחרי אלבומם הראשון, הסולן ג'וליאן קזבלנקס וחבריו נמצאים על הגבול של סיבובי איחוד.
האלבום החדש שלהם מציב בפני מעריציהם הקלאסיים דילמה גדולה. מצד אחד זה אלבום נהדר. אנרגטי, תוסס, מלא בשירים טובים. מצד שני אלה לא הסטרוקס שהמעריצים כל כך מתגעגעים אליהם. זאת להקה לגמרי אחרת. להקה מתוחכמת, מגווונת, צינית, משעשעת, שמתנסה לאורך האלבום בכל הסגנונות האפשריים, ובעיקר טוענת את הכל ברוח עכשווית ואלקטרונית.
נדמה לי שמוזיקה אלקטרונית היא הסדין הכי אדום מול פניו של מעריץ סטרוקס קלאסי. קחו למשל את השיר שמתכתב עם שם האלבום "Comedown Machine 80'S" זה שיר עם ליין אלקטרוני שמזכיר הרבה יותר את ג'ימס בלייק או לפחות את להקת "פיניקס" הצרפתית, מאשר את הסטרוקס. זה שיר יפהפה, מרגש, מהורהר, שהליין המרכזי שלו מתכתב עם שירי ערש אלקטרוניים ופסי-קול של סרטים.
הסינגל הראשון מתוך האלבום יצא לפני חודשיים "One Way Trigger" בלבל מאוד את העולם. הוא נשמע כאילו הליין המרכזי שלו לקוח מתוך "take on me" של להקת א-הה. משהו שהיה יותר מתאים ל"קילרז". גם היה ברור שזה שיר פופ, ושהוא לא במסורת הסטרוקית.
כשיצא האלבום השלם התברר שזה לא כיוון, אלא אמירה כללית שאין כיוון. בשיר "Chances", אחד היפים ביותר באלבום קזבלנקס נשמע קצת כמו סולן של הבי ג'יז. בשירים האחרים הוא נשמע כמו הרבה דברים, רק לא כמו שהסטרוקס היו אמורים להישמע. אם כי ברור בכל רגע שאלה הסטרוקס. בעיני זה אלבום נהדר וכיפי, שמתאים מאוד לקיץ הקרוב. נקווה שקולם של מאוכזבי הסטרוקס, שלא קיבלו בדיוק את מה שרצו, לא יהיה זה שיקבע את גורלו.
The Strokes. Comedown Machine, **** ארבעה כוכבים
נורווגים נהדרים עם חלומות צעירים
עם קצת מזל, ההרכב הנורווגי "יאנג דרימז" יהיה ההרכב הכי מדובר של 2013. יש להם כל מה שצריך. רוח נעורים, הרכב של 12 חברים, שלא כולם מופיעים כל הזמן, ושירים נהדרים שמערבבים בחן רב את רוח הביץ' בויז עם אווית "פליט פוקסז" ו"ומפייר וויקנאד". דמיינו את פול סיימון עם קול שמזכיר את בריאן ווילסון, עומד על גג של בית בעיירה ציורית נורווגית ושר עם המון חברים. עכשיו כבר אין צורך לדמיין, פשוט תציצו בוידיאו המצורף.
אין הרבה מה לספר על ההרכב הזה. הם הוציאו סינגל ראשון לפני שנתיים, ומיד עוררו התעניינות באנגליה. הם אמנם המון אנשים, אבל אל תבהלו, זה לא באווירת "פוליפוניק ספרי". זה יותר באווירת "אי אם פרום ברצלונה", כלומר יש הרכב בסיסי רגיל של להקת רוק, וסביבו כל מיני נשפנים וזמרות ליווי, אבל הכל ברוח טובה.
השיר הכי יפה באלבום הוא זה שמבוצע כאן, "The First Day of Something", אבל יש עוד המון שירים טובים. זה הולך לכל מיני כיוונים. לפעמים יותר לאזורי "ארקייד פייר", לפעמים ההרמוניות של משפחת ווילסון משתלטות באופן שנשמע כמעט סיקסטיזי, אבל אלה הכל ניואנסים. כאמור, כל מה שהחולמים הצעירים צריכים זה אתכם, שתאהבו אותם. עם קצת מזל, זה יקרה להם בכל מקום בעולם.
Young dreams. Between places, **** ארבעה כוכבים