הפעם הקודמת של רובי וויליאמס בעולמות הפרנק סינטרה היא אחד האלבומים האהובים עלי מתחילת העשור הקודם. לכבוד המילניום ערך רובי ויליאמס, שהיה אז בשיא תהילתו, הופעה ברויאל אלברט הול שבה הוא שר קלטסיקות ישנות. ההופעה הזאת בדיוידי מרגשת עד דמעות, ואין לתאר אותה אלא כמושלמת. השירה של ויליאמס הייתה אז בשיאה, ובאופן כללי כמו שקורה ברגעי קסם, הכל התאים.
בהמשך יצא גם אלבום, "Swing While You're Winning", בעל השם המדויק כל כך. לכבודו הוא הקליט את "Something Stupid" עם ניקול קידמן וכבש את מצעדי המכירות של כריסמס. מאז עברו כמעט 13 שנים ולקראת כריסמס מוציא עכשיו רובי את הסבוב השני. "Swing Both Ways" הוא עוד מקבץ על קלאסיקות ישנות, שמבוסס על העובדה שהאהבה לסוג הזה של אולדיז בסגנון הרט פק (Rat Pack), עדין עושה באנגליה את העבודה.
העניין הוא שרובי היום נמצא במקום אחר לגמרי. הוא כבר קצת כוכב-עבר. בקצה הקריירה שלו מבחינת רלוונטיות. למרות שהוא יהיה רק השנה בן 40, הוא מרגיש קצת משומש. והאלבום הזה, שהוא הגרסה המתוחכמת של אלבומי הכריסמס שיוצאים בכמויות (השנה יצאו כאלה של ברברה סטרייסנד, מריה קארי, ואפילו מרי ג'יי בלייג'), לא מצליח להיות באמת יצירה משמעותית.
הרבה קרה ב-13 השנים האחרונות. בעיקר בתחום הגרסאות המחודשות. עולם ה"אמריקן איידול" ו"כוכב נולד" מילא את היקום בשלל גרסאות כיסוי. אין כמעט שיר שנשאר בחוץ. אז רובי שר באמת יפה את "Dream a Little Dream of Me" (עם לילי אלן) אבל השיר הזה לא באמת זקוק לגרסה חדשה. ובכלל למי יש עוד כח לגרסאות כיסוי? כך גם "Putting On The Ritz" והשיר החמוד מ"ספר הג'ונגל" "I Wanna Be Like You" שהוא מבצע בחן רב עם אולי מארס.
יאמר לזכותו של ויליאמס שהוא השקיע וניסה להתחכם. הוא חזר לעבוד עם גאי צ'יימברס, האיש שכתב בעבר את כל להיטיו. צ'יימברס כתב לאלבום שישה שירים חדשים בסגנון קלאסי, ולכן זה לא ערב קאברים, אלא יותר אלבום הצדעה לתקופה שהיתה ואיננה. את הבעיה של האלבום מדגים שיר הנושא שהוא דואט שנכתב ומושר ביחד עם רופוס וויינרייט. "Swing Both Ways" הוא שיר ששרים השניים ביחד, והשירה האישית והמיוחדת של רופוס, מדגישה כמה השירה ה"נקייה" של רובי לא מספיקה הפעם, כדי שבאמת תהיה התעלות.
אז בסוף השיר רופוס שר לו "אתה מבין רובי שאתה קצת הומו", מה שגרם לוויליאמס להסביר בראיון שהוא "49 אחוז הומו" ולקומם עליו מלא הומואים אנגליים. אבל אקשן אמיתי אין כאן. וברגע החלש ביותר באלבום הוא מבצע גרסת סווינג של "Love Supreme" שמזכירה לובי של בית מלון בבלקפול או מקום שכוח אל אחר.
אל תבינו לא נכון. זה מאודדד נעים להקשיב לאלבום החדש של רובי. אם אתם אוהבים סווינג, גרוב ישן כזה של תזמורות גדולות מפעם, אם אתם אוהבים מוזיקה עם תזמורת גדולה, רובי נותן עבודה ויהיה לכם כיף מאוד. הבעיה היא בהתאמת ציפיות. אם הפעם הקודמת שלו בשכונה הזאת הייתה מסעירה, הפעם עסק בעיקר נעים. לא יותר. שאלה אם זה מספיק? באנגליה, במצעדי המכירות לקראת החג, אמרו מיד כן. שאר העולם כנראה יישאר אדיש.
Robbie Williams. Swing Both Ways *** שלושה כוכבים