האמת היא שאני ממש זוכר את הפעם הקודמת. הופעת הבכורה של פוליקר עם "אפר ואבק", התקיימה ב"צוותא". על הבמה הקטנה הוסיפו פוליקר, ומי שהיה אז שותפו ליצירה ולהפקה יעקב גלעד, מחסום קטן וארעי כזה, אדום לבן, בדיוק כמו שיש על עטיפת הדיסק, בצילום של יאן סאודק. זה גרם לבמה להראות צפופה מאוד וגדושה. צוותא הוא אולם קטן, וכך גם הבמה שלו.
הדיון לפני ההופעה היה כיצד יתקבלו על ידי הקהל שני השירים שנחשבו קשים לעיכול, "כאן התחנה טרבלינקה" ו"בגלל". בכל זאת, זה "מופע רוק" שמגיע שנה אחרי שפוליקר סיים להקפיץ את ישראל כולה עם המופע היווני. יותר מזה אני לא זוכר הרבה. רק שהיה מרגש מאוד.
עברו שלושים שנה. "אפר ואבק" נחשב לאחד מאלבומי המופת הישראלים של כל הזמנים. יצירת אמנות שביחד עם הסרט "בגלל מלחמה ההיא" הביאו לקדמת הבמה, בפעם הראשונה באופן נגיש, את מצוקות הדור השני לשואה. הקהל היום מוכן לכל חוויה. גם למופע שאין דרך אחרת להגיד זאת, מוקדש לזכר השואה. בדרך כלל הכותרת הזאת היא או יומרנית מידי או דידקטית. לא במקרה של פוליקר. ממרום גילו, אחרי שהוריו כבר הלכו לעולמם, הוא יכול עכשיו להביא שוב את הקולות והצלילים, בגובה העיניים. זה מה שזה. זוועה שצריכים ללמוד לחיות עם זכרה. ופוליקר הוא היחיד שיודע גם לשיר את זה.
מלווה בשלושה עשר נגנים וזמרות ליווי, הוא פתח את הערב כמו את האלבום, עם "אפר ואבק", ומיד אחריו "חלון לים התיכון". על מסכי הווידאו הוקרנו בין שלל האימג'ים קטעים מתוך "בגלל המלחמה ההיא" שבהם נראים ונשמעים אביו המנוח ז'אקו פוליקר, הלינה בירנבאום אימו של יעקב גלעד, וגלעד עצמו. פוליקר לא באמת ניגן את האלבום כמו שהוא. אחרי "חלון לים התיכון" הוא דילג ל"שיר אחרי הגשם" וממנו אל "חכי לי סלוניקי" שהוקלט לראשונה לתכנית הרדיו שערכה והפיקה דלית עופר והייתה הבסיס לאלבום "אפר ואבק". משם הוא דילג ל"דברים שרציתי לומר", "עיניים שלי" ואז "כאן התחנה טרבלינקה" המצמרר, ומיד אחריו "קול מארץ הרוח" שקצת הרגיע. בערב כזה, קל להבין את הקשרים בין כל הפרקים ביצירתו של פוליקר. בין הרוק, ליווני, לשירי השואה. כן, "עיניים שלי" היה יכול להיות גם חלק מ"אפר ואבק".
החלק הראשון היה עוצמתי מאוד וקצת קשה לעיכול. פוליקר אינו מדבר בין השירים. הוא עלה לבמה ומיד החל לשיר. קטעי הווידאו שנשזרו בתוך השירים, נתנו תחושה של מופע מהסוג שקראו לו פעם "ארט רוק". אירוע שבו אתה יושב, ומקשיב לכל מילה. וגם לפוליקר עצמו לקח זמן להיפתח. כשהפרק הסתיים ופוליקר עבר להפציץ בלהיטים הרוקיים האהובים "פחות אבל כואב", "הצל שלי ואני" ו"משמרת לילה", איש לא הצליח לקום ולרקוד, כמו שקורה בכל הופעה אחרת שלו.
הפרק השני נפתח ב"פרחים ברוח" שאת מילותיו כתבה בירנבאום, שהיה החימום לקטע הקשה ביותר בערב, הביצוע ל"בגלל" שהוא פחות שיר, ויותר קטע של spoken word מבהיל. "אחרי המלחמה" (גם הוא מתכנית הרדיו המקורית) הוביל את פוליקר באלגנטיות לפרק יווני שהתחיל ב"אלקו" ו"שוטה הכפר", ודרך "זינגוואלה" הקליל את האווירה והוביל את פוליקר לפינאלה.
יש לו לפוליקר את החן הזה, של מי שהכל בא לו בקלות. הוא לא מתאמץ כשהוא מנגן קטעי סולו יפהפיים על הבוזוקי, הוא לא מתאמץ כדי לרצות את הקהל. הוא פשוט כובש אותו עם החיוך שלו, שגורם לכך שלמרות מידותיו הגדולות, הוא נראה על הבמה קליל, כאילו תיכף יפתח בריקוד. כל האנרגיה שהצטברה לאורך הערב התפרקה כשהגיעו להיטי הסיום. ביצוע סוחף ל"גם אני רוצה" ואז "רדיו רמאללה", "בכפיים" ולסיום ההדרנים "שלושה ימים", "פנים אל מול פנים", "חופשי זה לגמרי לבד" שכבר הקים את הקהל על הרגליים ואז "התחלה חדשה".
אבל השיא האמיתי היה הסיום עם "כשתגדל", השיר הראשון בערב, שאותו שר פוליקר ביחד עם הקהל. זה שיר עצוב מתוך "אפר ואבק". והביצוע שלו אחרי הלהיטים הקלילים של בנזין היה סיום נכון ומדויק, שהחזיר את הכל למסגרת. וכך, אחרי שעתיים ועשרים דקות, יצא הקהל מהאולם אחרי שעמד רבע שעה על רגליו, שר ומחא כפיים. ובכל זאת על פניהם של היוצאים קל היה לראות כי הם עברו חוויה משמעותית.
לא צריך לגרור הנה את החוק הפולני או העליה באנטישמיות בצרפת. פוליקר הוא האיש האחד הזה, שיכול להקדיש ערב שלם לשואה ולהעביר את הקהל בו זמנית חוויה קשה אך מהנה מאוד. קצת חבל שהרוב המוחלט של הקהל שהגיע לראות את מופע הבכורה היה של אנשים בני חמישים ומעלה. אני מניח שבהמשך, ובעיקר במופעי הקיץ הפתוחים, גם אנשים צעירים יותר יחשפו לערב המרשים הזה. פוליקר הזה הוא באמת יחיד ומיוחד.
הופעה נוספת לציון 30 שנה לאלבום "אפר ואבק" תתקיים ב-8.3 בהיכל התרבות בתל אביב.