"צלילים של תקווה" הוא האלבום הרביעי של מאור אדרי, והוא היה אמור להיות האלבום שיקדם אותו למעמד של כבוד בשורה הראשונה של הפופ הים תיכוני. לאדרי יש פוטנציאל. הוא זמר טוב, הוא מתקשר עם קהל, הוא כותב חלק גדול משיריו בעצמו. אלא שאדרי, כמו רוב הקולגות הצעירים שלו, לא רק שאינו מנסה להיות מיוחד, ההפך הוא הנכון. באלבומו הרביעי אדרי משתעשע בכל הנוסחאות המוכרות של הפופ הים תיכוני. זה מדליק לפרקים, אבל זה רחוק מלהיות הדבר המשמעותי שיהפוך אותו מנסיך אזורי למתמודד על תואר מלך. במילים אחרות, בשביל להגיע גבוה צריך לכוון גבוה. צריך יומרה, צריך רצון להיות שונה, מיוחד, קצת אחר מכולם.
אצל הנשים זה הרבה יותר קל. מרגול, שרית חדד וזהבה בן הוציאו כבר עשרות אלבומים, ויש להן קריירה מפוארת. אין מתחתן דור בינייים. אם את זמרת צעירה וטובה, עם שיר מדליק, זה מספיק כדי שכולם ישימו אליך לב. אצל הבנים השוק הרבה הרבה יותר צפוף. עומר אדם ודודו אהרון פרצו בסך הכל לפני שש שנים. והם אפילו לא התחילו להתעייף. בינם ובין אייל גולן, ישי לוי ומשה פרץ נדמה שאין משבצת מזרחית פנויה. כדי לתפוס אחת, צריך ליצר אותה. ואדרי אפילו לא מנסה.
קחו למשל את "השיר שהיא אוהבת", הרצועה השנייה בדיסק. הוא מתחיל במשפט "אתמול בשלוש בפינת בוגרשוב עברתי במועדון וניתקלתי..". מזכיר לכם משהו? ומה עם המנגינה? והגרוב? הם, איך נאמר בעדינות מתכתבים עם "שישי בצהרים" שכתב אבי אוחיון. עכשיו, "השיר שהיא אוהבת" הוא לגמרי להיט. זה ידידותי לרדיו, זה חמוד. הבעיה היא שזה ממש דומה להמון המון שירים עם שמות של רחובות בתל אביב. מי היה מאמין שדווקא גיבורי הים תיכוני, מלכי הפריפריה, הם אלה שיעשו כבוד אמיתי לרחובות של מדינת תל אביב.
וזה בעצם מסכם הכל. היה למאור אדרי בתחילת הדרך, סביב ה"אבבאי", איזה רגע שבו הוא נשמע כמו משהו שונה לגמרי. מול המיינסטרים שהוא יותר בסגנון הקולות התימנים, הביא אדרי משהו מרוקאי, פרוע יותר ומיני יותר. אמרו שהוא מושפע מאיציק קלה. אלא שמישהו כנראה רמז לו בטעות שה"אבבאי" ממתג אותו עממי מדי, ומאז הוא מנסה לכוון למקום שאליו מכוונים כולם, כלומר לתו התקן שמכתיב אייל גולן. ואייל גולן כבר יש לפחות אחד. כשזה המצב, התחרות מצטמצמת לגודלו של הלהיט.
אז לדודו אהרון היה בדיסק האחרון להיט ענק עם "טרמינל 3" ולמשה פרץ לא היה אף להיט שתפס בעוצמה הזאת. אצל מאור אדרי הלהיטים הם יותר בווליום של להיטי משה פרץ האחרונים, מאשר בווליום "טרמינל 3". ומאחר שאין שם להיט ענק, הדיסק הזה ישאיר אותו באותו מקום. כלומר ככוכב תחנות רדיו אזוריות, ועם סיכוי די נמוך לפרוץ את מחסום גלגלצ.
לא שזה הוגן. הסינגלים שכבר יצאו מהדיסק כמו "מת העולם", "מאחל לך", "בא ממך", בטח ובטח הלהיט "My Name is", וגם כמה שירים שטרם יצאו כסינגלים כמו "לילה אחד ודי", "ישן באלכסון" ו"הראש מסתובב" המעולה שכתב אופיר כהן, כולם יכלו להכנס לרצף הגלגלצי ולהרגיש שם מצוין. אלא שבגלגלצ לא משמיעים הרבה מיזרחית. משום מה הם דלוקים עכשיו על שירים אמוניים של אהבת השם. וגם יש להם הרבה פערים להשלים. אז הם ממהרים, ובצדק, להתנפל על הגרסה החדשה של סגיב כהן ודקלון ל"עמק הפרחים" של אהובה עוזרי ולתקן עוול היסטורי. אדרי יצטרך להמתין.
אבי שושן במדורו "מביט מזרחה" ב-ynet טען השבוע שהבעיה של אדרי ובני דורו היא שאין להם אופי. אני חושב שהוא טועה. לאדרי אין פחות אופי מאשר לאלה שקדמו לו. ואפילו היה לו פוטנציאל לאופי משל עצמו. הבעיה היא שאדרי אינו מעוניין להציג את אופיו. או לאתגר את העולם. הוא נהנה מהצלחה שבאה די בקלות, וכוללת הרבה השמעות ברדיו האזורי והמון הופעות, שמכניסות כסף מצוין. איכשהו באגף הים תיכוני נוצר מהר מדי, תו תקן שגורם לזמרים להקליט דברים שדומים למה שכבר הוקלט. לכן גרסת הכיסוי החדשה והמוצלחת של ליאור פרחי ל"שומר החומות" הישן מתקופת הלהקות הצבאיות הוא כזה מצוין.
יותר מזה. אדרי גם הפיק מוזיקלית את כל האלבום. אם היה לו אומץ, הוא היה מקשיב קצת לכל הגרוב הישראלי של חבורת קותימן, אולי ללהקת A-WA, לחבורת הבלקן ביט בוקס, לדודו טסה, לדיקלה, ומנסה למצוא איזה נתיב חדש ומעניין למוזיקה שלו. אבל ההפקות המוזיקאליות בדיסק הן חסרות השראה, ואין בהן שום נסיון לפרוץ דרך. בהרבה מהשירים יש לאדרי קרדיט על סימפולים. ומה עם לסמפל קצת מוזיקה ערבית הארד קור? איזה מוזיקה מרוקאית אותנטית? משהו שהוא פחות מעכשיו ומפלסטיק? מה עם לחזור קצת למוזיקה באמת מגרבית? לדברים האלה ששמעו הסבים והסבתות שלך?
"צלילים של תקווה" הוא לא דיסק מבאס. הוא דיסק חמוד, שיזרום לתוך הפסקול הים תיכוני העכשווי. אבל אין בו את הדבר הזה שיגרום לאנשים לעצור לרגע ולהגיד "וואו". ולכן הוא גם לא יהפוך את אדרי לכוכב על. בשביל להגיע לליגה העליונה הוא יצטרך להתאמץ יותר, ובעיקר להעז יותר. לא לפחד בכלל. כדאי לו. הוא בחור צעיר, החיים עוד לפניו.