הדבר הכי מדהים בג'ניפר לופז הוא ג'ניפר לופז. הפנים היפות, הגוף ובעיקר התחת. אני בחיים שלי לא ראיתי תחת כזה, ואני דווקא מסתכל. בגיל 50 היא אמנם עטופה כולה במחוך מחטב, אבל אל תהיו קטנוניים. הישבן הזה, שפלח אחד שלם שלו גלוי כמעט כל הערב, הוא אטרקציה די מרכזית במופע. מה גם שכוחה הגדול של לופז הוא בזה שהיא רקדנית. היא מנענעת כמו שרק היא יודעת, וזה ישבן שמחזיק 54 אלף איש על קצות האצבעות, בקלות.
אבל בואו נלך לפי הסדר. ג'ניפר לופז היא מלכה. ולא סתם, אלא מלכה מתוקתקת. מרגע שהיא עלתה לבמה בפארק הירקון ועד סיום המופע, שעה וארבעים אחר כך, לא היה רגע אחד שלא התנהל בדיוק כפי שתכננה מראש. היא אולי לא הזמרת הכי גדולה ששמענו אי פעם, אין לה חותמת קולית מובהקת, אבל היא מפעל מרשים שמשלב אנרגיה, קצב, מצב רוח טוב ואסתטיקה. הרקדנים שלה נהדרים (האמת היא שכאלה רקדנים חתיכים לא נראו בפארק הירקון מאז החבורה הקלסית של ה"גירלי שואו" של מדונה), הם לבושים נפלא (בית ורסצ'ה) וזזים שאין דברים כאלה. הדיג'יי שמלווה את הערב מרים ונותן בדיוק את הקצב הנכון במקום הנכון, וג'יי לו עצמה היא מה שקוראים אנטרטיינרית. היא יודעת להחזיק קהל בקצה האצבע.
הערב מתחיל קצת משונה. על המסכים הגדולים הוקרנו קליפים של ג'יי לו מכל השנים, ושירים שלה שלא נכנסו למופע. אחר כך הוקרן סרט שמתאר את חייה ("כן, הייתי נערה רקדנית צעירה ושאפתנית בברוקנס") ואז יש הקדמה ארוכה של הדיג׳יי ורק אז עולה ג'יי לו. היא מתחילה בנאום ממש ארוך שבו היא מסבירה למה החליטה לחגוג איתנו יומולדת. זה לא דומה להופעות של מדונה, בריטני או ריהאנה. זה יותר במסורת לאס וגאס, ומתאים יותר לאולם של 3000 איש שרואים אותה היטב. אבל איכשהו זה עובד גם על קהל בפארק.
ואז היא פותחת במחרוזת הראשונה, מתוך שש מהן מורכב הערב. "medicine", "love don’t cost a thing" ו"let's get it right", היו פתיחה מרשימה שהרימה את הקהל לגמרי. המחרוזת השניה עם "dinero" ו"if you had my love" היתה גם היא מרימה וכיפית. לופז מתקשרת מעולה עם הקהל ומצליחה ליצור, באופן כמעט פרדוקסלי אינטימיות. ואולי זה לא קשה כי הקהל מורכב רובו מנשים שמעריצות את הדמות המעצימה הזאת. אלה לא השירים, שהם כשלעצמם להיטי פופ מעולים ברובם, (גם אם מאוד גנריים) זה הפאסון של כוסית על, שיודעת למכור איפור לצד רעיונות העצמה, ונראית כמי שמנהלת את חייה כאילו הדבר הכי קל זה להיות טייקונית על. אגב הגברים בקהל פשוט לא יכולים להפסיק להזיל ריר. כל השאר לא מטריד אותם. ויש כמובן מלא הומואים שמבחינתם זה כמו מסיבה של עופרה, מרוככת, עם חולצה, בלי סוכריות, ומלאה בסטרייטים.
הבאה בתור היא המחרוזת שמורכבת בעיקר משירי סלינה, הזמרת המנוחה שסרט על חייה הפך את ג'יי לו לכוכבת. בשמלה אדומה היא מצליחה שגם השירים האלה, המעט משעממים לקהל הישראלי, יעברו סביר. ולזכותה יאמר שהיא אמרה לקהל "אם אתם מכירים את זה, שירו איתי", מניחה שלא כולם מכירים. כדי שהחלק הזה לא ישעמם ממש, היא סיימה אותו בפזמון של "טיטניום" שיר יותר טוב מהבלדות הפרטיות שלה, והעלתה לבמה גם את הבת שלה. זה היה חמוד, לא בטוח שהכרחי. אבל לאורך הערב שמעתי לפחות עשרה אנשים שמשבחים אותה על כך שהגיעה לארץ עם משפחתה, ויעני כיבדה אותנו. וכשהיא אמרה "תל אביב" האמינו לה שהיא יודעת איפה היא.
המחרוזת הבאה היתה Fאנק וכללה הרבה אינטראקציות עם הקהל שלא היו מתאימות כל כך אבל באווירה הטובה שהשתררה במקום, לא הורידו. אחריה באה מחרוזת לטינית עכשווית. לופז לבשה את הבגד הכי מסעיר של הערב, בגד ים כחול מכוסה פאייטים ופרנזים. בשיא הקטע הזה היא עשתה גלגלון. כן כן, היא יכולה אחרי שעה אפילו לעשות גלגלון. מחרוזת הסיום עם "waiting for tonight" ו"on the floor" הפכה את האירוע באופן רשמי למסיבה שהוא היה אמור להיות. משום מה היא ויתרה על הדרן של "let's get loud" אבל הקהל הריע לה ארוכות, עד שהבין שהאירוע תם.
ג'ניפר לופז לא היתה אף פעם כוכבת הפופ הגדולה בעולם. והיא כנראה יודעת את זה. ואולי בגלל זה היא עובדת מאוד קשה כדי לתת לקהל שלה מופע שלא ישכח. היא באה להרים יומולדת. ובתור מגה סטארית, היא דאגה שזאת תהיה היומולדת הכי כיפית. המסיבה הכי שווה. ג'לו אולי לא זמרת ענקית, אבל היא רקדנית שאי אפשר להסיר ממנה עין. חוץ מזה יש לה שירים מגניבים, וגוף לא יאומן, ובעיקר ישבן שאי אפשר לא להסתחרר ממנו. בערב תפור בתפירת עילית, היא עשתה שמח, אבל ממש. מי צריך יותר?
