היה רגע נדיר ועדין מאוד בכתבת היומן שהכין דני קושמרו לכבוד יציאת הדיסק החדש של גידי גוב. זה היה לקראת הסוף, אחרי שפטפטו על מה שצריך, והגיע הזמן לדבר על אשתו ענת. קושמרו הסמיק, גוב עודד אותו לשאול מה שבא לו, ושניהם ביחד הצליחו לחצות את המכשול הזה באופן כזה שכבר לא רואים בטלוויזיה. זה היה רגע מוצלח במיוחד של קושמרו, שהחליט לזרום עם אי הנוחות שלו. וזה היה עוד רגע מקסים של גידי גוב. אחד האנשים היחידים בישראל שהמילה מקסים נאמרת עליו באופן כן ולא חלול.
ככל שעוברות השנים אני מתאהב בגידי גוב עוד יותר. הוא האחד היחיד שעושה את כל מה שכולם עושים כדי לשרוד, ובכל זאת מצליח לצאת מזה אמיתי. אם זאת תוכנית בישול עם אהרוני, או פרסומת לבזק, זה ממש לא משנה. כמו שהיה בשעתו ב"לילה גוב", ולפני זה בכל התחנות המוכרות. גידי גוב הוא הקטר שנשאר לעמוד בתחנה ולחייך.
גם כזמר גידי גוב הוא יוצא דופן. אין כמעט אנשים שמסוגלים לפזר את עצמם לכל עבר ועדין להישאר אמינים בתור זמרים מבצעים. העניין עם המקצוע הזה, הוא שבדרך כלל הוא לא סובלני לחלטורות או עבודות צדדיות. משחק, פרסומות, הגשה בטלוויזיה, הם בדרך כלל מתכון בטוח לפספוס קריירת זמרה. גם בין כל אלה גוב מדלג בקלילות אינסופית.
על כל אלה הוא מוסיף גישה קמצנית. כמעט ארבעים שנה, וזה רק האלבום השביעי שלו. ראשון מזה עשור. ואם זה לא מספיק, הוא בן 65. הקול שלו השתנה, הצטרד. השירה שלו שהייתה תמיד מאופקת, מדודה כעת אפילו יותר. וראה זה פלא. אתה מקשיב לדיסק הזה ולא יכול שלא להיסחף לתוך הקסם הגידי גובי הזה.
איך הוא עושה את זה? בלי מאמץ, בלי טיפת זיעה. הטקסטים שנבחרו, רובם בעברית גובהה, מליצית, כזאת שאין יותר. השירים זורמים באופן הכי טבעי, כאילו העולם לא נסע למקום שונה לגמרי. לא ברור לי מי הקהל של גוב. האם הילדים שבאו עם ההורים לכוורת בפארק הם פוטנציאל? האם ישראל הצעירה ככלל מעוניינת באלבום הזה? כנראה שלא. אבל ישראל הצעירה היא לא היחידה שמקשיבה כאן למוזיקה.
יובל שפריר וערן וייץ, שהובילו את האלבום, אספו עבור גוב שירים ממש יפים. אסף אמדורסקי, רונה קינן, יהלי סובול, חמי רודנר, יוני רכטר ועוד רבים וטובים תרמו שירים שמתאימים היטב לרוח המפויסת ששורה על הדיסק. זה בוגר, אבל לא זקן, מתון אבל לא בינוני. זה אולי לא דיסק עוצמתי, כזה שמפיל אותך מהכיסא, אבל הוא בא בטוב, ואי אפשר שלא להישבות בקסמיו.
_c.jpg "כוורת בפארק, גידי גוב (צילום: רועי ברקוביץ')")
כבר מהשיר הראשון והיפה "ארץ תכלת לבנה" שכתב איתי פרל, ברור הטון. זה שיר שיכול היה להיות חלק מאלבום הבכורה של גידי גוב שיצא בשנת 1978. השיר אותו שיר, רק הקול וההגשה השתנו מאוד. רק דקה וחצי לתוך השיר מגיחה גיטרת קנטרי כזאת, שלא הייתה אופציה בגלגול הקודם. גם שיר הנושא שהלחין אסף אמדורסקי ממשיך יפה את אותו הקו שעובר דרך "פרימה" הממזרי, לדואט היפיפה "אני אומר מילה" עם רונה קינן.
הפרק השני נפתח בגוון מעט יותר רוקי של יהלי סובול, חמי רודנר ושילה פרבר. ואז מגיע השיר הפחות מוצלח, "חיוכה המסוים", נסיון מעט מאולץ להלחין שיר יפה של חיים גורי. זה הרגע היחיד בדיסק שבו הכוונות חזקות מהתוצאה, אבל גוב בקולו הנעים ובהגשה הנכונה המצליח לעבור גם את זה. מכאן מתחילה החטיבה הסוגרת את האלבום. שלושת השירים הראשונים ממשיכים בהצלחה את הקו שלו. השיר האחרון "סוף העולם" הוא נסיון יומרני לתרגם את נתן זך לסוג של היפ הופ ישראלי באדיבותם של שאנן סטריט, וייץ ושפריר. נו, עברנו את פרעה נעבור גם את זה. במיוחד שלקראת הסוף גם השיר הזה הופך ממש יפה.
אם צריך לסכם, מי שאוהב את גידי גוב, יאהב אותו גם אחרי "אם היינו", ואולי אפילו קצת יותר. הדיסק הזה אינו מציע פתרון מעניין לשאלה: איך נשאר גידי גוב האיש הכי מתוק בישראל? ולמה יש כל כך מעט אנשים בישראל שמסוגלים לעבור את החיים כאן בלי להתלכלך או לפחות בלי שידבק בהם איזה כתם? אבל בלי קשר לכל השאלות האלה, אם אתם מבוגרים בנשמתכם והמילים "קצת אחרת" מעלות בכם זיכרון מתוק, הדיסק הזה יכול להנעים לכם את ארוחות החג המתקרבות, ואת תקופת החיים בכלל.