האלבומים שעשו את 2013 - גל אוחובסקי

ג'ון גרנט הוא גאון. אין דרך אחרת לתאר את זה. הוא איש גדול, שמנמן, דב מה שקוראים, עם זקן ועור פניו ורדרד. הוא לא יפה במיוחד אבל יש לו זוג עינים מהפנטות. כשהוא מביט בך, נדמה שהוא רואה דרכך. גרנט היה סולן של להקה שניבאו לה הצלחה בשם הצארים (the czars). הוא פרק אותה והתפרק, חזר לעיר הולדתו דנבר, עבד כמלצר ושתה את עצמו למוות.

אחר כך הוא התאפס וחזר לעולם. לפני שלוש שנים הוא הוציא אלבום בשם "queen of denemark" שהשאיר את עיתונות הרוק בעולם משתאה. שלוש שנים אחרי, ותוך שהוא עובר לגור באיסלנד ומשתף פעולה איש האלקטרוניקה ביגי ויירה מגאס גאס ובדרך גם מגלה לעולם שידע שהוא הומו, את העובדה שהוא נשא HIV, יצא "pale green ghosts" שהוא היצירה השלמה והמוצלחת ביותר שראה עולם המוזיקה השנה.

"pale green ghosts" הוא אלבום יפיפיה ומושלם. 11 שירים, שנעים באופן גאוני בין אלקטרוניקה חדשה לאמריקנה קלסית, ובדרך פשוט שוברים לך את הלב. גרנט הוא תמלילן חד פעמי, ומלחין נהדר, כמו בשיר "gmf", אחד השירים היפים של השנה. בזכות העובדה שההצלחה המסחרית שלו בעולם עדין מינורית, ומחירו בשוק אינו גבוה, הוא גם הופיע השנה בבארבי בתל אביב, בהופעה מרגשת עד דמעות. אם צריך לקחת מ 2013 רק אלבום אחד אל הנצח. אין ספק שזה האלבום.

2. Beyonce. Beyonce

יש הרבה זמרות פופ גדולות בעולם. ויש הרבה זמרות סול/נשמה גדולות בעולם. אבל יש רק ביונסה אחת, והחודש היא גם הראתה לעולם איך היא לוקחת את עצמה צעד קדימה ומתנתקת מחבורת הכוכבות שמתחרות איתה על לייקים ועוקבים. האלבום החדש יצא במפתיע, בלי שאף אחד חיכה לו. אין בו להיטי פופ ענקיים מהסוג הניצחוני אבל יש בו אין מלוא הכף שירים נהדרים, סמיכים, מופקים נהדר, שמאפשרים לביונסה להציג את יכולותיה הווקליות באופן הנכון, כעוד חוליה בשרשרת האלמותית של זמרות שחורות, שכוללת גם את אלה פיצ'גרלד וארתה פרנקלין. אל תתבלבלו מהישבן הסקסי. ביונסה נואלס היא האישה הכי רצינית כרגע בפופ העולמי. אולי חוץ מאדל.

3. Vampire Weekend. Modern Vampires Of The City

ומפייר ויקנאד הם להקת הרוק האמריקאית הטובה ביותר בעולם. זה תואר די מפתיע להרכב ניו יורקי, של צעירים שפרצו לתודעה לפני חמש שנים, וקבלו תשומת לב ראשונה בעיקר על מראה הגיק שיק שלהם. אבל ההרכב הזה ששואב הרבה מפול סימון של תקופת "גרייסלנד", דיויד ברן של תחילת הטוקינג הדז ופול מקרטני של תקופת "כנפיים", הוא כרגע הלהקה הכי כיפית והכי מרגשת בכל היבשת ההיא. מספיק להאזין לשיר הפותח את אלבומם השלישי "obvious bicycles " כדי להבין איזה שירים מעולים החבר'ה האלה כותבים ומבצעים. אולי בזכותם סוף סוף יבינו שפול סימון חשוב בדיוק כמו בוב דילן וג'ון לנון. זה אלבום הרוק הכי ידידותי של השנה.

4. Daft Punk. Random Access Memories

יש לי שתי מילים להגיד: "Get Lucky", אחד השירים המושלמים של כל הזמנים, שממש קשה להאמין שנכתב רק השנה. האלבום הזה של דאפט Pאנק, לא סתם עושה כבוד לג'ורג'יו מורודור ונייל רוג'רס, הוא פשוט מחזיר אותם לחיים, ומצליח להוציא מהם את המיטב שלהם כאילו מתוך מכונת זמן. זה אולי נשמע קצת כמו התקליט ש"אדמה רוח ואש" שכחו להגיד שהם הקליטו ב-1979, אבל זה הרבה יותר. למעשה הסיבה היחידה שהאלבום הזה אינו במקום הראשון היא שאף אחד מהקטעים בו אינו משתווה או מתחרה ב"Get Lucky" והאלבום כולו נשמע כמו מעטפת לשיר האחד והמדהים הזה.

5. Disclosure. Settle

אין כמו צמדים אלקטרוניים אנגלים. ואם מדובר בשני אחים אז עוד יותר טוב. קבלו את האחים החמודים גיא והאורד לורנס. אחד בן 22, השני בן 19, וביחד הם יצרו אלבום פופ מעולה ומלא להיטים. הלהיט הראשון שלהם "latch" שיצא בשנה שעברה הזכיר מאוד את "tainted love" של סופט סל. יותר מזה לא היה צריך. הם המשיכו להוציא שירים, ואת אלבום הבכורה שלהם כבר הוביל הלהיט ענק "when a fire starts to burn" שמערבב את צלילי הרגע עם סול דרומי ישן, שחור ועמוק והבהיר שהם יותר מסתם שני אחים מחוצ'קנים עם שתי קונסולות קלידים. מה אורך החיים של הצמד הזה? קשה לנחש. בינתיים אפשר להנות מצעירותם, היצירתיות שלהם, והרוח הרעננה שהם משדרים לעולם. חבל שאצלנו אין צעירים כאלה בכלל.

6. Arctic Monkeys. AM

כן, כן, הארקטיק מנקיז הם להקת הרוק הטובה ביותר בעולם. אולי אפשר לטעון שהתחרות בינהם ובין ארקייד פייר היא התחרות המובילה כרגע את הרוק העולמי, אבל אני מחבב אותם יותר. "am" הוא אלבום חמישי בשבע שנים, וכמו קודמיו הוא נפלא. לא פחות. הוא אולי לא מחדש הרבה, אלה אותם מנקיז עם אותו אלכס טרנר, אותו רוק יבש ומחוספס, שמזכיר את U2 בצעירותה. אבל הוא מגוון וטרי, אנרגטי, ואפילו מפתיע לפעמים. המנקיז מנסים שוב לכבוש את אמריקה, ולכן האלבום מתחיל כבד, ויש בו הרבה סאונדים שעובדים על אוזן ההיא. הבעייה היא שהמנקיז, כמו הרבה להקות אנגליות לאורך הדורות, קצת מתוחכמים מידי בשביל המינסטרים האמריקאי, ולכן קשה לי להאמין שזה באמת יצליח. אבל זה לא משנה. הארקטיק מנקיז הם להקה כל כך טובה, שיש מספיק אנשים באנגליה ובשאר העולם שידאגו שגם האלבום הזה יקבל את הכבוד המגיע לו.

7. Scott Mathew. Unlearned

אז לכולם קצת נמאס מכוכבי תוכניות מוזיקה ו יו טיוב שעושים קברים יענו מדליקים, ולוקחים שירי פופ טפשיים והופכים אותם לבלדה קורעת לב. נכון. יש יותר מידי אקס פקטור/כוכב הבא/ דה וייס בעולם. ובכל זאת כשמגיע מישהו שבאמת יודע לעשות את זה, כל המגננות והציניות נעלמים. סקוט מתיו הוא אוסטרלי שהיה סולן של להקה די מצליחה שם בתחילת העשור הקודם. אחר כך יצא לקריירת סולו אבל לא הצליח לכבוש את העולם. השנה הוא הוציא אלבום של גרסאות כיסוי שהוא אחד המקסימים שיצאו אי פעם ומזכיר מאוד את מה שעשה בשעתו ג'ון גרנט במסגרת להקתו. השיר הבולט באלבום הוא גרסה קורעת ל"I wanna dance with somebody" של ויטני יוסטון, אבל יש שם עוד מלא בי ג'יז, ג'יסוס אנד מרי צ'יין, ג'ניס איאן ואפילו מוריסי מעולה. תענוג.

8. Kanye West. Yeezus

אני מודה שלקח לי זמן להתרגל לאלבום האגרסיבי הזה שהדקה הראשונה שלו נשמעת כמו הגיהנום עצמו. אבל קניה וסט הוא ללא ספק המוזיקאי הכי מעניין בעולם, ובאופן כללי דמות מאתגרת. כדאי להציץ בראיונות שנתן השנה ובהם הסביר את ההתנשאות שחווה ממעצבי אירופאים כדי להבין את הנפש המסובכת שלו. "yeezus" הוא האלבום היומרני שאמור להכתיר אותו כישו, שלא לומר אלוהים. קצת מוגזם אבל עדין מעניין ואם באים בראש פתוח, אפשר בהחלט להנות. זה לא אלבום לשים ברקע בזמן שמפטפטים עם חברים. "blood on the leaves" הוא הבלדה הדי חמודה למי שאין לו כח לרעש.

9. Daniel Avery. Drone Logic

דניאל אייברי האנגלי מגדיר את עצמו כמפיק טכנו. רוב בני דורו עובדים היום על טרקים. מעטים הם אלה שעדין חשוב להם לייצר אלבום שלם שיתכתב עם יצירות מופת של הכימיקל ברדרז או אנדרוורלד. וזה בדיוק מה שאייוורי יצא לעשות והצליח. "drone logic" הוא היצירה הזאת שחובבי מוזיקה אלקטרונית יכולים להתאהב בה ולהקשיב לה בלופ מבוקר עד ערב. אלה לא ממש שירים, אבל יש להם את ההגיון והקסם הפנימי שיש לטרקים כאלה שמצליחים להיות יותר ממקצב שמניע את הרגליים. ובעיקר לרגש.

10. Avicii. true

יאללה לך הביתה דיויד גואטה, הנה בא המלך החדש. אווייצ'י השבדי רק בן 24, אבל העולם הוא מגרש המשחקים שלו. אחרי שהתאמן על הקווים, הוא הוציא השנה אלבום ראשון ואין דרך לתאר אותו אלא כתענוג פופ אלקטרוניקה מהמעלה הראשונה. "Wake Me Up" הלהיט ששר אלו בלק, הוא בדיוק מה ששבדיה היתה אמורה לתרום לרחבות הריקודים. דאנס לא אגרסיבי מעורב בקצת קנטרי פולק שמעדן את האלמנטים הפרחיים ששלטו ברחבה בתקופת השלטון של גואטה. כל שיר באלבום הזה הוא להיט פוטנציאלי, גם אם בסופו של דבר רק כמה מהם יהפכו לכאלה באמת. אם צריך כבר מלך, חדש לרחבה, אוויצ'י עדיף על כל מתחריו.

11. Deerhunter. Monomania

כאיש שמנהיג את דירהנטר או כסולן ששר תחת השם אטלס סאונד, ברדפורד קוקס הוא ההומו הכי מאתגר של עולם הרוק, שגם חוזר ומסביר בראיונות שתפקידו המסורתי כהומו הוא "לעשות מעשי סדום בבינוניות הכללית". "monomania" הוא כנראה הטוב והבשל שבתקליטיו עם חבורת דירהנטר. יש בו את למשל את "Pensacola" שמתכתב עם פולק ישן. אבל רוב הזמן זה רוק בסיסי, גס, לא נקי שמזכיר את ימי הזוהר של איגי פופ.

12. Arcade Fire. Reflector

זה אמור היה להיות אלבום השנה. האלבום שרקח ג'יימס מרפי מתהילת LCD soundsystem עבור הקנדים האהובים. מפגש פסגה בין מלך האלקטרוניקה למלכי הרוק של הזמן הזה. ושיר הנושא, שבו מתארח גם דיוויד בואי, כדי להגדיל את הסטאר פאואר, הוא באמת אחד השירים הכיפיים של השנה. אבל יחסית לרמת הציפיות, זה מאכזב. כי זה לא באמת שילוב חדש של רוק מסורתי עם אלקטרוניקה אלא סט נסיונות שחלקם עולים יפה יותר וחלקם פחות. הבעיה שאם כל כך הרבה כשרון, גם כשזה לא גאוני, זה עדין מאוד מרשים.

13. Chvrches. The Bones Of What You Belive / London Grammar. If You Wait

שני הרכבים מאוד דומים. הראשונים נקראים "צ'רצ'ז", יענו "כנסיות", רק כותבים את זה מתוחכם. הם שלישיה סקוטית, שני בחורים ובחורה. לונדון גרמר הם אותו דבר רק מלונדון. שני ההרכבים כותבים להיטי פופ, סינתי, באוירת פוסט רוק חמודה, שפשוט קשה לעמוד בפניה. הראשונים יותר מתקתקים, האחרונים יותר אווירתיים. ובשני המקרים הלהיטים שלהם עוד לא הצליחו ממש לכבוש את המצעדים האנגליים, כי יש בהם משהו מעט יותר מתוחכם. תקשיבו ל"The Mother We Share" של צ'רצ'ז או ל"strong" של לונדון גרמר ומיד תבינו למה כל כך קל וחשוב להתאהב בהם.

14. Parquet Courts. Light up gold

יש עדיין רוק גיטרות בעולם, ולפעמים הוא אפילו מדליק. פרקט קורטס הם מברוקלין. הם עברו גם בטקסס. והם מייצרים רוק כזה שבחורים אוהבים. זה קצת לו ריד, קצת גנג אוף פור, קצת Pנק, קצת סטרוקס. בשיר המדליק "yr no stoner" למשל, הם נשמעים קצת כמו הוולווט אנדרגראונד, כמה לא מפתיע. רוק אמיתי, זה אומר שירים קצרים, אלבום של חצי שעה, ותחושה של בעירה מינית חזקה. אם זה לא פרץ נעורים עונתי, יש כאן פוטנציאל גדול.

15. Earl Sweatshirt. Doris

ארל סוויטשירט הוא השם החדש שכדאי לזכור מההיפ הופ האמריקאי ב 2013. הוא מלוס אנג'לס, מעולם הגנגטה ראפ, אבל האלבום שלו מאוד לא אלים. להפך. הוא רך, מוזיקלי, קצת פסיכדלי, מהסוג שגם אם אתה לא מבין מילה (שזה המצב רוב הזמן) אתה נהנה מהדרך שבה האיש הזה ממלמל את השירה שלו. פרנק אושן, האיש שהיה במקום שלו בדיוק לפני שנתיים, מתארח לדואט משובח בשם "sunday" אבל ההצגה היא כולה של סוויטשירט עצמו שהסווג האיטי שלו הוא ממש ממכר.

>> נוי אלוש מדרג את הלהיטים הגדולים שעשו את השנה

מצאתם טעות לשון?