אני לא יודע אם אתם זוכרים, אבל לפני שש שנים, ב-2008, שתי זמרות צעירות התחרו על התואר מלכת הפופ האנגלי החדשה. לאחת קראו אדל ולשנייה דאפי. אלבומי הבכורה שלהן לא זכו לציונים גבוהים מהמבקרים. אמרו שיש להן פוטנציאל, אבל שהן לא הולכות רחוק מספיק. אגב, שני האלבומים, "19" של אדל ו"rockferry" של דאפי, הם אלבומים נפלאים. במרחק זמן מדובר בקלאסיקות. את ההמשך כולנו מכירים. אדל הפכה להיות אדל. דאפי התבלבלה ואלבומה השני התרסק. חבל. עכשיו העולם מחכה בדריכות לשלישי של אדל.
בשנה שעברה היה נדמה שסיפור אדל ודאפי חוזר על עצמו באנגליה בגזרת הבנים. ג'ון ניומן עם הלהיט המדהים "Love Me Again" מול סם סמית'. מדובר בשני גברים עם קולות שלא יאומנו. כבר שנים שלא נשמעו באנגליה קולות כאלה, שמערבבים את הרוק האנגלי הלבן עם קצת סול וגישה מעט שחורה. האלבום של ניומן לא עמד כל כך בציפיות. כעת מגיע האלבום של סמית'.
ושוב באנגליה המבקרים מעט מעקמים את האף. "זה לא מספיק", "זה לא ממצה את הפוטנציאל", "הוא הולך על בטוח". אבל הפעם נדמה שזה לא יעזור להם. סם סמית' הוא נער לונדוני שמנמן בן 21. הוא נראה קצת כמו בוי ג'ורג' הצעיר. לא במיוחד יפה, אבל יש לו קול שמיימי. יש לו גם אמא נמרצת שעבדה במשרה בכירה בבנקאות והתפטרה כדי לטפל בקריירה שלו. וכן, הוא הומו. לאיזה סטרייט יש אמא כזאת?
בסוף השנה שעברה הוכרז סמית' כבחירת המבקרים ובחירת הבי.בי.סי לשם החם שיכבוש את אנגליה ב-2014. ואכן סינגל הבכורה שלו "Money On My Mind" הגיע ישר למקום הראשון במצעד האנגלי. צריך לציין שלפני אלבום הבכורה השתתף סמית בשני סינגלים "Latch" של דיסקלוז'ר ו"La La La" של נוטי בוי, שגם הביא אותו למקום הראשון במצעד. בקיצור, באנגליה הוא כבר היסטריה.
"In The Lonely Hour" הוא אלבום של בלדות. סמית' שר שירי אהבה ובעיקר אכזבה, לכל הגברים שעליהם חלם מגיל 16 ואיתם טרם מימש. זה אוסף שירים קורע לב, אם כי באופן מאוד מתוק. לא קריעת לב בסגנון מוריסי. לא אפל, או מטלטל. מאוד מיינסטרים, אבל מקסים. קודם כל בגלל השירה של סמית'. הלהיט הגדול מתוך האלבום הוא "Stay With Me", הוא כמובן שיר השנה וכאלה. אבל זה לא העניין. סמית' יצא למסע לכיבוש ארצות הברית, והוא ביצע אותו בחודש האחרון בהופעות חיות בכמה וכמה תוכניות טלוויזיה. מומלץ, למשל, הביצוע שלו ב"גוד מורנינג אמריקה". הרמה שבה הוא שר בהופעות חיות היא משהו שלא שמענו מאז.. אהה.. מאז אדל.
נכון שזה לא היה מזמן, אבל באמת שזמר כמו סם סמית' מגיע פעם בדור. ומה שעוד יותר חשוב זה שהוא כותב שירים ממש יפים. ומישהו בחר עבורו מלחינים מעולים ומפיקים מצוינים וכך נוצר אלבום פופ מיינסטרים אנגלי מושלם. אני מבין שבעיני אנשים שמחפשים חוויה יותר מטלטלת, הוא יישמע מעט מאכזב, מעט צפוי. אבל האמת היא שזו לא הדרך הנכונה להתייחס אליו. כי מי שבאמת אוהב מוזיקה, לא יכול שלא להתעלף מול הקול שלו. משם זה כבר עניין של טעם וחיבור. אם סם סמית' ייגע לכם בלב, לא תוכלו לעזוב את האלבום הזה. אם לא, תוכלו להתפרצף מכאן ועד הודעה חדשה. האמת, שבמקרה שלו חבל להיות סנוב, כי סם סמית' הוא זמר של פעם בחיים. תנו לו לענג אתכם.
Sam Smith, In the lonley Hour ***** חמישה כוכבים.
לילי אלן מקשקשת
לילי אלן היא בת דודה שלישית של סם סמית', והיא אחת הבחורות הכי מדליקות שנוספו לפופ העולמי בעשור האחרון. אלבומה הקודם משנת 2009 "Its Not Me Its You", הוא קלאסיקת פופ של חמישה כוכבים. מאז היא התחתנה, עברה הריון מסובך שהסתיים רע ואחר כך שתי לידות מוצלחות. בתקופה הזאת היא הודיעה שהיא לוקחת חופש ממוזיקה.
השנה היא חזרה וזה כיף, כי לילי אלן היא באמת מדליקה, אבל האלבום הזה חסר את השפיץ שהיה לקודמו. אולי זה שיר הפתיחה הלא מוצלח שנורא מבאס - שיר הנושא "Sheezus" הוא מין פרודיה על זה שאלן רוצה להיות ישו ומלכת הפופ, והוא מכיל התייחסויות לריהאנה, ביונסה, ליידי גאגא, קייטי פרי ועוד. האמת שזה חרא שיר, וקשקוש, וחבל שאף אחד לא עצר אותה בדרך ושכנע אותו לגנוז אותו.
משם האלבום חוזר למקומות הבטוחים של אלן, עם הטייק המיוחד שלה על רגאיי וסקא, באווירת סינת'פופ. השירים חמודים, אבל איכשהו הכל נשמע קצת מלפני חמש שנים. הסינגל "Air Baloon" חמוד מאוד, ויש באלבום עוד שירים לא רעים. נניח "Insincererly Yours" שנשמע קצת כמו שיר של ג'סי ג'יי, עם ניחוח דיסקו מעודכן, ויש לו גם טקסט מדליק. או "Life For Me", להיט פופ קיצי ואוורירי, מהסוג שנדבק לך למוח מהשנייה הראשונה.
אבל כאמור, זה נשמע קצת כמו העודף של האלבומים הקודמים, ולא מספיק כדי ממש להפציץ. וחבל, כי לילי אלן היא באמת אלטרנטיבה מצוינת לכל מלכות הפופ האמריקאיות. מי שאוהב אותה יכול, כמוני, להוריד אותו לאייפון בלי השיר הראשון ואז להגביר את ההנאה. בכל מקרה, בינתיים זה רק חמוד.
Lily Allen, Sheezus *** שלושה כוכבים.