ההפקה החדשה של המחזמר "שיקאגו" שעלתה אמש בהיכל התרבות היא יותר מסתם הפקה. זה אירוע קלאסי של מבחן ב"גאווה ישראלית". למעשה נדמה שהקהל שהגיע להצגה הראשונה, בא בעיקר לראות ששירי מימון שלנו עומדת במשימה ומביאה לנו כבוד. כל השאר זה בונוס. ואכן מרגע שנכבו האורות היה באולם מין רחש. מחיאות כפים סוערות ליוו את עלייתה לבמה של הדמות הראשית השנייה וולמה קלי, בעיקר כי במבט ראשון היה נדמה שזאת שירי.
כמה דקות אחר כך, כשמימון עלתה, הקהל שוב מחא כפיים בחום. התלהבות נרשמה גם כשמימון פנתה לקראת סוף המערכה הראשונה לתזמורת, ואמרה "שלום" בעברית. השיא היה בסוף, בהשתחוויה, כשהשחקן שמגלם את בילי פלין ביקש מהקהל המריע לשבת, והפנה מילות אהבה חמות לתל אביב, לאוכל שלנו, ובעיקר לשירי מימון. היא מצידה ענתה בנאום נרגש בעברית. הקהל כולו עמד שוב על רגליו, מחא כפיים, ונראה מרוצה במיוחד.
כמה חבל שאם מורידים את הפטריוטיות, נשארים עם ערב שרחוק מלהרשים. בארצות הברית קוראים לקאסט שחקנים מהסוג הזה "the bus and truck tour", אלה אינם השחקנים שמופיעים על הבמה בברודווי אלא צוותים שנשכרים לסיבובי הופעות בערים אחרות באמריקה. בתפקיד וולמה מופיעה בישראל שחקנית בשם טרה מקלוד, שקריאת הביוגרפיה שלה ברשת מבהירה שהיא משחקת כבר שנים את התפקיד הזה מסביב לעולם בהפקות מהסוג שראינו אתמול. וזהו בערך.
זה בעייתי במיוחד, כי התפקיד של וולמה הוא לגמרי תפקיד ראשי. כזכור בהפקה הישראלית הגדולה של "שיקאגו" שיחקו זו מול זו ריטה ומיה דגן. אילו רצו המפיקים שהמופע הזה יהיה באמת מוצלח ומושקע, היו צריכים להציב מול מימון כוכבת ישראלית נוספת. במצב הנוכחי זה לא כוחות, מול מימון הנרגשת, מקלוד הקנדית היא במקרה הטוב אנמית.
אחת הצרות של סיבובי הופעות מהסוג הזה הוא שקשה ללהק את התפקידים המשניים. ב"שיקאגו" יש לפחות ארבעה תפקידים מעולים כאלה, לכל אחד מהם יש שיר נפלא. המאמא בכלא, מיס סנשיין (שזה תמיד גבר בתפקיד אישה), הבעל הנבגד והמאהב הנרצח. כל הארבעה בהפקה הזאת הם בלשון המעטה חלשים. כשבלטו לרעה מיס סנשיין, שלדעתי קצת זייפה והמאהב הנרצח שבקטע השיא שלו היה ממש מביך. זה בולט במיוחד כי השירים הם קלאסיקות, והביצועים הם במקרה הטוב לא זכירים.
אבל למי אכפת מכל אלה? הרי באנו לראות את שירי מימון. אז איך היא? קודם כל, האנגלית שלה משופשפת והמבטא רוב הזמן מדויק, מה שנעים לאוזן. גם השירה שלה מעולה, ובעיקר רגועה מאוד יחסית להרגלה. האנשים שאימנו אותה לשבועיים בברודווי יודעים כמה סודות, והם הובילו אותה לשירה בוטחת שקטה אך עוצמתית יותר, שזה באמת תענוג. הבעיה היא שמימון אינה רקדנית גדולה, היא שורדת בכבוד את הכוריאוגרפיות הקלסיות של בוב פוסי, אבל לא יותר מזה. וגם כשחקנית, קשה להגיד שהיא מדהימה. הדבר היחיד, חוץ מהשירה שעובד לטובתה היא ההתרגשות.
רואים שמימון "חיה את החלום" והתחושה הזאת מוציאה ממנה הופעה יחסית סוחפת. מה שאי אפשר להגיד על כל שאר המשתתפים, שלא באמת מצליחים לטעון את המופע באנרגיה המחשמלת שהוא ראוי לה. גם הבמה הקטנה של היכל התרבות מעט דלה, נדמה כאילו אין לרקדנים בחלק מהזמן מספיק מקום, והעסק כולו נראה מעט מתנ"סי. מה גם שאין שם באמת מי שיחזיק את הכוריאוגרפיות הדי מדהימות, שהן שחקן ראשי במחזמר הזה.
"שיקאגו" הוא אחד ממחזות הזמר המוצלחים של העידן החדש. הוא כמעט ומנבא את עידן האינסטגרם והסלפי. הוא יצירת מופת, עם המון שירים נהדרים. הגרסה שהגיעה לארץ היא במקרה הטוב בינונית, רק התוספת של שירי מימון מצילה אותה מקריסה. בפעם הקודמת שראיתי הפקה נודדת, זו היתה גרסה אנגלית ל"סיפור הפרברים", שהוא מחזמר שאהוב עלי במיוחד וממנה פשוט ברחתי באמצע. ב"שיקאגו" שמחתי להישאר עד הסוף, אבל לא הייתי ממליץ על האירוע לאנשים שבאמת מבינים במחזות זמר.
אני יודע שזה נשמע כמו התנשאות, אבל ההתלהבות של הקהל מזה ששירי מימון מצליחה לשיר ולשחק באנגלית בלי לטעות, היא שיא של פרובינציאליות. העובדה ששירי מימון יוצאת מהאירוע הזה מחוזקת, ובלי שריטה, היא לא הישג שמחייב מחיאות כפיים סוערות. אלא אם כן באת להיכל התרבות עם מוטיבציה של אוהד נבחרת ישראל בכדורגל שמלווה אותה למשחק נגד אלבניה. שזאת היתה מבחינתי התחושה שאיתה הגיע הקהל. אבל מה אני מתמרמר?
רק לפני חודש ראיתי בקאמרי את "שגעון המוזיקה", מחזמר על פי הסרט באותו שם. החן של הבימוי, והחן של השחקנים, לא יכול היה להציל את המחזמר הזה, שהוא אחד הגרועים שנכתבו אי פעם (ולכן גם מעולם לא הצליח על במות). גם לשמוע את שירי הבי-ג'יז בתרגום לעברית זה על גבול הפרוורטי (גם אם התרגום עצמו היה מעולה). להפתעתי גם הקהל באולם, וגם (רוב) המבקרים נהנו בטירוף. שזה מאוד מוזר בעיני. אז אולי אני מפספס והאנשים שקמו על רגליהם ומחאו כפיים בסיום של "שיקאגו" באמת חווה ערב נהדר. לך תבין.