רביד כחלני התחיל את "המסע שלו", כמו שהוא קורא לזה, עם ההרכב שלו ימן בלוז, לפני חמש שנים. בסוף השבוע, לראשונה בחייו, הוא כבש גם את תל אביב, עם שתי הופעות אנרגטיות ברידינג 3, שכל הכרטיסים אליהן נמכרו מראש. המופע ברידינג היה יותר מסתם מופע מוצלח, זה היה ניסיון להעלות בעוד שלב את התחייה של המוזיקה התימנית, גרסת ההיפסטרים. המילה "היפסטרים" אינה נאמרת כאן חס וחלילה כעקיצה. להפך. הפחד הגדול עם הרכבים מהסוג של ימן בלוז, הוא שהם ישארו בנישה של מוזיקת עולם. והעולם מלא בכאלה: מוטיבים עממיים מארץ כלשהי, מופקים עם תוספות רוק, ג'ז פיוז'ן. חבורת נגנים מוכשרת על הבמה, והופעות בפסטיבלים שבהם הקהל לא תמיד זוכר מאיזה ארץ הזמר הנהדר ששר בקול אותנטי, בשפה לא מובנת.
להבדיל מעידן רייכל, שאצלו השירים הם תמיד קודם כל שירי רוק/פופ תקניים ולכן הוא אחד האמנים הכי מצליחים בארץ, אצל כחלני הרוב מבוסס על מוטיבים תימניים, כמעט בלי נסיון לרצות את האוזן המערבית, בשירים עצמם. ולכן הוא צריך להתאמץ יותר. לצורך כך הוא הביא איתו לרידינג שני כוחות עזר מעולים. את שלישית הבנות הסוחפת A-WA שהצליחה לפני שנה למצב את עצמה כ"גלבי"- הדור הבא, ואת ציון גולן. האחרון, אמור גם לשמש כגשר בין כחלני, שהמוזיקה שלו פונה לקהל יותר אליטיסטי, לבין הקהל הרחב של אוהבי מזרחית בישראל, שאיכשהו מעדיפים להישאר במרחב המוכר של הפופ הים תיכוני.
כחלני פתח את הערב בסערה עם שלושה קטעים שהאחרון שבהם היה "Beautality". כחלני הוא לא איש של מינימליזם. הוא נותן הכל על ההתחלה. את כל האנרגיה, הריקודים, ומספיק קטעי סולו לנגנים השונים, בשביל הופעה שלמה. למעשה אחרי העשרים דקות הראשונות נדמה שהערב הגיע לשיאו. למזלו בקטע הבא עלו לבמה שני רקדני בת שבע הנהדרים שמאל פיטס ומדיסון הוק, וביחד הצליחו להביא לבמה את האנרגיות של הקליפ החדש והמושקע "Satisfaction". הרקדנים הם גם פתרון מוצלח כי על הבמה, שלא כמו בדיסקים, נוצרת איזו אחידות בין הקטעים של כחלני, והם הופכים לרצף אחד ואחיד, יפה ככל שיהיה , שבו קשה להבחין בין שיר לשיר.
מצעד האורחים שבא אחר כך דווקא הדגים את הפערים בין הכוונות השונות של כחלני. ריף כהן שעלתה ראשונה להתארח, פצחה בשיר מופשט על הפסנתר, בסגנון ביורק, שנשמע קצת מחוץ לקונטקס. רק כשהם שרו ביחד את "A Paris" הקהל חזר אליהם. ואז עלה לבמה ציון גולן והאולם התפוצץ. נדמה שציון גולן היה לא רק קטע השיא של הערב, אלא גם סוג של סגירת מעגל. שהרי כל המטרה של ימן בלוז, היא לקחת את המורשת של ציון גולן ודומיו, ולתווך אותה לעולם. לא במקרה נוצרו ברגעים האלה מעגלי ריקוד, שבהם אנשים צעירים רקדו בצעד תימני, בשיא ההתלהבות. לפתע נדמה היה שהערב כולו הוא התימינאדה גרסת הסנובים. אולי צריכים להזמין את כחלני וגולן לתיאמינאדה המסורתית הבאה באילת ולראות איך זה עובד שם.
תענוג לראות את ציון גולן מתווך לקהל אחר הזה. וזה מרשים מאוד כי גולן אינו מתאמץ ואינו משנה דבר. האנרגיה שלו היא בדיוק אותה אנרגיה שהוא הביא נניח, להופעות באולפן השקוף אצל מרגול ואצלי, בערוץ 24, לפני חמש שנים. ההבדל הוא שברידינג עם עטיפה מוזיקאלית אחרת זה הופך למשהו שונה לגמרי. אולי השלב הבא הוא שיר עם דיג'יי עופר ניסים.
לקראת הסוף, כשיא אחרון, עלו לבמה שלוש הבנות המקסימות A-WA. אחרי גולן הקהל היה כבר רותח והן היו נהדרות כתמיד. הבנות האלה הן משהו. אבל דווקא הכיף שהן מביאות עם "חביב גלבי" מעלה את השאלה מה יהיה האלבום הבא שלהן? ואיך הוא יחדש על הדבר הכל כך ספציפי שהן מביאות איתן? אם להיתלות באילנות גבוהים כמו הבלקן ביט בוקס וגוגול בורדלו, להרכבים מהסוג הזה יש איזו תקרת זכוכית. כמובן, שכחלני והבנות עדיין רחוקים מהתקרה הזאת, אבל איכשהו אתה חש בה.
כחלני מאוד התרגש ובצדק. בסיום ההופעה הוא פצח בנאום תודות ארוך מידי, שהדגיש את העובדה שהוא טרם פיצח באופן שלם את הדרך למרכז הבמה. לא שזה נורא, אחרי ערב כל כך מהנה, באמת אין מה לבוא אליו בטענות. רק שאם הוא רוצה להגיע לקיסריה, יש לו עוד הרבה עבודה.