זה אמור היה להיות מסע הניצחון הגדול שלהם. אחרי אלבום ראשון שהגדיר מחדש את הדאנס האנגלי, חוזרים עכשיו האחים גיא והאווראד לורנס עם "Caracal", אלבום שני שבו מתארחים אין סוף שמות כבדים. זה אמור היה להיות דיסק שכל שיר בו הוא פיסת שלמות, שהופכת בלית ברירה לסינגל. אבל כמו שקרה הרבה מאוד פעמים בעבר, מסתבר שדיסק שני יכול להיות גם נפילה גדולה. ואין דרך אחרת להגיד זאת: גבירותי ורבותי, אכזבה.

באופן אישי זה מזכיר לי מאוד צמד אלקטרוני אחר, גרוב ארמדה. בשנת 1999, רגע לפני המילניום, הפך השיר שלהם "At the River" עם סמפול מתוך סטנדרט ישן בשם " Old Cape Cod" ללהיט ענק שהגדיר מחדש את ההאוס המסחרי של אותה תקופה ואת גבולות הדגימה של שירים ישנים. השיר שהופיע כבר באלבומם הראשון צורף גם לדיסק השני "vertigo" שהיה אלבום קלאסי וסימן את הצמד כדבר האנגלי הבא, ובעיקר הביא הצלחה מסחרית חובקת עולם. אלא שההצלחה הפכה אותם לגוף גדול ומסחרי שמחפש לייצר להיטים. אלבומם הבא, שהגיע שנתיים אחר כך, הכיל האוס מסחרי מאוד, נטול שפיץ ובנאלי, שכל מטרתו היתה למכור. הם השתמשו בהמון זמרים ואיבדו את הטאץ'.

אני מקווה שדיסקלוז'ר לא יתבררו כצמד מפיקים של טריק אחד. שלא יתברר ש"Settle" כמו הרבה אלבומי בכורה לפניו, היה פרץ יצירתי נהדר של אנשים צעירים שמבינים משהו ברוח הזמן, אבל אינם מסוגלים להמשיך ולהמציא את עצמם מחדש שוב ושוב. בדיעבד יש תמיד ניתוחים שמסבירים למה אבד כל כך מהר הרעב. למה ההצלחה הפכה למכשול. אבל לזה נגיע בעתיד. כרגע אנחנו עומדים מול "Caracal" שהוא באמת סתם דיסק.

העובדה שדיסקלוז'ר יכולים לשלוח ווטסאפ לכל זמר בעולם והוא יבוא לשיר אצלם, היא במקרה הזה בעיה. כי חלק מהזמרים האלה הם דומיננטים מידי לצמד כזה שלא באמת בנה לעצמו מרכז כובד.קחו למשל את השיר "Magnets" שבו מתארחת לורד. זה לא שיר שמעבירים בגללו תחנה ברדיו, אבל הוא אינו מעלה ואינו מוריד. לא בקריירה של דיסקלוז'ר ולא בקריירה שלה. שיר. יש המון כאלה. שום ייחוד, שום הפתעה. והכי גרוע, הוא נשמע כמו שיר לא טוב מהאלבום הבא של לורד.

זה עוד פחות נעים עם סם סמית. האיש הזה קצת חייב את הקריירה שלו לצמד שהפקיד בידיו את השיר המעולה "Latch". מאז הוא הפך לכוכב ענק, ועם הקול המצוין שלו, ברור שהיה צריך להביא כאן שיר פיצוץ. לא במקרה השיר הזה שכבר יצא כסינגל הגיע רק למקום ה-13 במצעד האנגלי. הוא נשמע כמו "הכנה לסינגל". אין בו צליל אחד שלא שמענו כבר, ומה שהכי נורא, אין בו שום דבר שיהפוך אותו ללהיט. פזמון טוב, הוק מוצלח, איזה ליין מוזיקלי הורס. כלום.

והכי נורא כמובן השיר הפותח "Nocturnal" ששר דה ויקנד. זה האיש הכי חם בעולם כרגע. האלבום שהוציא לאחרונה הוא הדבר שכולם מדברים עליו. והוא בעיקר מוכשר כמו שד. איך יצא להם שיר כזה רגיל? לא ברור. אבל מישהו צריך כאן לשלם על הפדיחה. כששניים מהאמנים הכי חמים בעולם נכנסים לאולפן, חייבים לעוף ניצוצות. אם לא, בשביל מה?

וכך הדיסק כולו, מורכב משירים שחלקם סבירים יותר וחלקם סבירים פחות, אבל אף אחד מהם לא באמת נהיה שיר כזה ששווה לרכוש בשבילו אלבום. העבודה מול אמנים שונים, רובם מוערכים מאוד, יצר אוסף שירים שנשמע מראש כאוסף להיטים בשלל סגנונות. לדוגמא "Masterpiece " עם ג'ורדן רייקי, הוא בלדת סול אמריקאית שלא ברור איך הגיע הנה.

זה מזכיר קצת את הבעיתיות של אלבום הסולו של ג'יימי XX שיצא בשנה שעברה. הנסיון להקיף המון סגנונות. מה שהופך הכל לסופרמרקט גדול של להיטים חסרי זהות. כמו אוסף האוס מסחרי שלא לומר פלייליסט לרשתות אופנה ברחבי בריטניה.

ואולי זאת היתה הכוונה. למרות שהסינגלים לא זהרו, הדיסק הזה הגיע מיד לראש מצעד המכירות האנגלי עם יציאתו שם בשבוע שעבר. ואולי בעלי בוטיקים ובעלי בתי קפה חסרי ייחוד יאמצו את הדיסק הזה בחום וישמיעו אותו שוב ושוב. מה שבטוח שאף אחד מהלקוחות לא יתלונן על כך ששומעים כל הזמן את אותו אמן.

לא נאריך בדיון "דיסקלוז'ר לאן?". בתחום הפופ האלקטרוני, יש מלא אמנים שמצליחים להבריק פעם אחת וזהו. ההיסטוריה משתמשת בהם, כדי לייצר גרוב חדש שאחר כך כולם מעתיקים, ואת הגרוב הבא כבר לוקחת ממישהו אחר. ויש תמיד את הסיכוי שדיסקלוז'ר יחזרו לעצמם ולאולפן, וימציאו את עצמם מחדש. הסיכוי לטעמי הוא לא גדול, כי הצרה הגדולה באלבום הזה הוא התחושה שבאולפן כפכפו השניים את מנהלי חברת התקליטים עם המשפט "ואוו, זה להיט ענק" יותר מידי פעמים, וכמובן בלי שום כיסוי.

אני רוצה לסיום רק לדייק ולהסביר שזה לא דיסק מרגיז באמת. השיר עם דה ויקנד הוא לא כזה גרוע. הוא בעיקר בינוני. וכך הדיסק כולו, דיסק משעמם. אחרי שלוש ארבע השמעות, כשרציתי לשמוע אותו שוב, הייתי צריך ממש להכריח את עצמי לשמוע את כולו. חבל.

(*** שלושה כוכבים)