כן, כן, היו מלא פרויקטים לכבוד חגיגות השבעים. חלקם דוחים, חלקם מיותרים וחלקם סתם לא מזיקים, אבל אם צריך הוכחה שאפשר גם אחרת, אז הנה, בבקשה. "נדיר" הוא אוסף של ארבעה תקליטי ויניל, שיזמו הבעלים של מסעדת "האחים" ברחוב אבן גבירול בתל אביב. כל אחד מהתקליטים מוקדש לתקופה אחרת, והוא בסגנון אחר, אבל מה שמאפיין את ארבעתם הוא טוב טעם, אהבת מוזיקה, אוזן מעולה ונברנות.

 

רוב הקטעים המופיעים כאן, עד כמה שזה ישמע מפתיע כשתקשיבו להם, אינם נמצאים בשום מקום מוכר. כלומר לא ביוטיוב ולא על גבי דיסקים, אלא רק על גבי תקליטי ויניל נדירים מאוד. במילים אחרות: אלה קטעים שאין אותם. כל זה הופך את הפרויקט לעוד יותר מיוחד. זה אולי הפרויקט היחיד של החגיגות האלה, שעושה גם משהו אמיתי לשימור מוזיקה שנעלמה, והחזרתה לאופציות השמיעה שעומדות בפני המאזין המקומי.

התקליט הראשון נקרא "Tel Aviv Got Soul", ערכו אותו אנשי Radio Trip, והוא מכיל שירים מהממים מהגל הפופי של סוף שנות השישים. המוכר שבהם הוא "למה לא אמרת לי" המושלם של אריק לביא, שבמקרה הזה קצת פוגם באוסף, כי שאר השירים נהדרים והרבה פחות טחונים. יש קטע מעולה של זמרת פופ שאיש כבר לא זוכר בשם ג'קי גליל, וגם קטעים נדירים של שולה חן, יורם ארבל וצילה דגן. הכי מפתיע הוא שיר גרובי נשכח של להקת פיקוד דרום בשם "חבל שעשני אישה", והגרסה העברית של אריק איינשטיין ל"אובלדי אובלדה" שהיא תמיד כיפית.

אנשי פורטונה רקורדס ערכו את "חפלה" האלבום המזרחי מהסבנטיז ובו טריפונס, צלילי העוד (חבל שבחרו ב"חנהל'ה התבלבלה" ולא בקטע אחר), אהרון עמרם בקטע נפלא, ריימונד בקטע חפלה מעולה ואפילו שיר מוקדם של איציק קלה כשעוד הופיע עם "הכוכבים". האלבום הזה הוא פסקול מזרחי מושלם שמתעד את יפו ומועדוניה בשנות השבעים. בתקופה ההיא התערבבו שם ערבי, יווני ומזרחי ללא יומרות מעבר לרצון לעשות שמח, אבל עם יכולות שירה, נגינה ועיבוד מופלאות, שמשאירות אותך גם היום פעור פה. מה שמדהים עוד יותר הוא שהאליטה המקומית שמעה את המוזיקה הזאת כשיצאה לבלות, אך מעולם לא חשבה שצריך גם לשמוע אותה ברדיו. וחבל שוויתרו על אריס סאן. בכל זאת הוא היה המלך של הדבר הזה.

 

הרד אקסס ערכו את התקליט השלישי "Safety Pin" ובו השמות הבולטים של שולי תקופת הפינגווין והגרוב האוונגרדי ששלט שם. שלוש חית של רן סלווין, שנים מההרכבים של שולץ האיום, צוזאמן ושולץ וגרוואי, וכמובן המלכה אליוט כסולנית פוליאנה פרנק. בולט במיוחד קטע של מע"צ, ההרכב של אילנה צברי, שמכיל הקלטות של השעון הדובר לצד נאום של לוי אשכול (ואולי זה בכלל מישהו אחר, איך אדע אם לא מצוין בקרדיטים?). הכמעט-חריג היחיד בתקליט הוא "עבודה שחורה" של אהוד בנאי, שכנראה בזכות ההפקה של יוסי אלפנט דווקא משתלב שם מעולה.

אחרון חביב הוא "High Hopes" שערכו ניב הדס ואמיר אגוזי ומוקדש לתקופת הזוהר של רוקסן ולהקות המדבר והגלולה. הוא נפתח בשיר מצוין ונשכח של ברי סחרוף וממשיך עם הלהקות רעש, ריר, ביקיני, הפה והטלפיים וקטע יפה של מלכה שפיגל. גם התקליט הזה מוצלח כקודמיו, וגם בו יש קטע אחד שלא ברור מדוע זכה וזה "אהבה אסורה" של זהבה בן. אולי בגלל שיוצרי השיר, שנכתב כפסקול לסרט הנושא את אותו שם, נשארו לחלוטין אנונימיים. אולי כדי לסמן עד כמה יוצרי הרוק בתקופה ההיא פספסו את מה שהתרחש במרחק מאות מטרים מהם. בכל מקרה מעבר לכך שזאת בחירה תמוהה, השיר היפה הזה לא מפריע להאזנה.

 

ארבעת התקליטים האלה הם כיף שלא נגמר. כל אחד מהם למצב רוח אחר, אבל כולם כובשים אותך מהצליל הראשון ועד האחרון. הפרויקט הזה הוא הוכחה שאפשר עדיין לחלום ולעשות פרויקטים מעולים, גם אם זה לא ישתלם כלכלית. העטיפות של התקליטים הן יצירות אמנות בפני עצמן, עם צילומים מעולים, בקיצור: ללקק את האצבעות.

ואם אפשר רק בקשה אחת מ"האחים" שהפיקו וטרחו. כדי להנחיל את המוזיקה הזאת לדורות הבאים, צריך לוותר על האקסקלוסיביות הווינילית ולשים אותם גם בשירותי הסטרימינג. זה יכול להפוך אותם לפופולריים מאוד, ובעיקר, זאת כמעט הדרך היחידה להנחיל את המוזיקה המעולה הזאת לקהל צעיר וחדש. זה חשוב. למה למנוע זאת מהדורות הבאים?

את ארבעת התקליטים ניתן לרכוש דרך האתר.