_g.jpg "סינדי לאופר בהופעה (צילום: אורית פניני)")
לא בטוח שנערות רוצות רק לכייף, מה גם שבהיכל נוקיה היו אתמול בעיקר נערות לשעבר, אבל מעניין לדעת אם הן נהנו בהופעה של סינדי לאופר. ואני שואל, כי זאת הייתה אחת ההופעות המשונות ביותר שראיתי בימי חיי. אני חייב להודות שנהניתי, בעיקר כי לאופר היא דמות כובשת, שמצליחה גם בגיל 60 להיות פצצת אנרגיה שאינה הולכת בתלם, אבל אני לא משוכנע שקרוב ל 5000 איש שקנו כרטיסים אכן יצאו מהאירוע מסופקים.
רבע השעה הראשונה נראתה כמו הדרן
הפרטים כבר נמסרו בכל מקום: לאופר שרה 12 שירים בלבד, וחוץ מזה היא סיפרה בארכנות סיפורים שקשורים להקלטת אלבומה המפורסם "she is so unusual". ואת ה-להיט שלה,"true colors" היא בחרה לשיר דווקא כדואט עם נינט. שזה מעניין, אבל לא בטוח שזה מה שהקהל שחיכה בקוצר רוח לשיר הזה, חלם עליו. ההופעה היתה קצרה, ועם הרבה עליות וירידות. ובעיקר היא הדגימה את הבעיתיות של מופעי רוק מיובאים בעידן הנוכחי.
סינדי לאופר היתה כוכבת ענקית בשנות השמונים. האלבום שלה שיצא לפני שלושים שנה, היה מסוג האלבומים שמגדירים עשור. אלא שהיא לא הצליחה להחזיק קריירה אמיתית לאורך זמן. ולמעשה כבר שנים שהיא חיה על תהילת העבר. סיבוב ההופעות הנוכחי שלה מוגדר כחגיגות 30 שנה לאותו אלבום. והוא מיועד בעיקר למי שהכיר היטב את אותו תקליט.
בהופעה היא שרה את כל שירי האלבום, בסדר המקורי, ולכן הלהיט הענק "Girls Just Wanna Have Fun" היה השיר השני בהופעה ובכלל רבע השעה הראשונה נראתה קצת כמו הדרן. אולי בארצות הברית הקהל שבא לראות אותה מכיר את האלבום ההוא בעל פה. בארץ רוב הקהל היה מורכב מאנשים שמכירים רק את שלושת הלהיטים שלה, ואני משוכנע שגם עכשיו, רובם כלל לא הבינו שזה ערב מחווה לתקליט מסוים. אני מניח שלקהל ישראלי, ערב מיטב הלהיטים סטנדרטי, שבו הלהיטים הגדולים כולם מגיעים בסוף, כשהמתח נבנה לאט, היה הרבה יותר מתאים. הבעיה היא שלאופר באה עם מופע מוכן, שלא כל כך מתאים לקהל הזה.
קשה להאמין שרוב הקהל הבין על מה היא מדברת
באותו אופן, וקצת באווירת "סטורי טלרז", התכנית המצליחה (לא בישראל) של ערוץ VH1, לאופר החלה לאחר עשרים דקות לספר סיפורים מהקלטת האלבום. זה היה יכול להיות נחמד אלמלא היא דברה אנגלית במבטא איטלקי כבד, ובמהירות, באופן שרוב הקהל לא הבין אפילו חלק מסיפוריה, בטח לא את עולם האסוציאציות שלה.
למשל כשסיפרה על הדירה הראשונה שלה, שהיתה בת חמש קומות. היא תיארה איך השכנים ההומואים שגרו מתחתיה הכריחו אותה לבנות לעצמה מיטה על קומות, מה שיצר בעצם קומה שישית. אבל התיאורים שלה את הדירה ואת השכנים, עברו גבוה מעל הקהל שבעיקר התחיל להשתעמם. כך גם הסיפור על השעון המעורר של בן זוגה שהוא המקור למשפט "Lying in my bed, I hear the clock tick and think of you", שפותח את הלהיט "Time After Time". שוב סיפור ממש מצחיק, רק שקשה לי להאמין שרוב הקהל הבין אותו. בהמשך כשהיא נתנה מונולוג ארוך על אהבתה לקרבות היאבקות ה-WWF ומנתה את גיבורי האייטיז בתחום הזה, היא נשארה כמעט לבד. לזכות הקהל ייאמר שהוא היה סבלני, מה גם שכאשר לאופר חזרה לשיר, היא הצליחה תוך רגע להחזיר לאולם את האנרגיה.
_g.jpg "סינדי לאופר בהופעה (צילום: אורית פניני)")
סינדי לאופר היא לא פראיירית. גם בגילה הלא צעיר היא אחת שיודעת להחזיק קהל ולתת הופעה. אבל דווקא הביקור שלה הוא הזדמנות לדון בפער שבין ציפיות רוכשי הכרטיסים לבין האירוע. המצב הקיים הוא מאוד מרגיז. האמן מחו"ל, כמעט "עושה טובה" שהוא מוכן להגיע לישראל, והמפיקים המקומיים, אינם יכולים בדרך כלל לבקש או להציע שום דבר בענייני תוכן. איש לא מקשיב להם. אם למשל היה מתקיים דיאלוג כזה היה אפשר להסביר ללאופר שבישראל איש אינו מכיר את להיט האינדי שלה "Shine", ולכן כשהיא ביצעה אותו בהדרן, הקהל כמעט ולא הגיב.
מדובר בתופעה, צריך סוג של מרד צרכני
הקהל גם לא שמע על המחזמר המצליח "קינקי בוטס", שעלה לפני שנה בברודווי וזיכה אותה בהמון פרסים. ולכן כל הסיפור הארוך שבו הסבירה מדוע הוא נקרא כך, וגם הביצוע של שיר הנושא בהדרן, לא הגיעו אל הקהל, ואלמלא היה זה שיר בעיבוד דאנסי, היא היתה ממש מאבדת קשר.
התחושה הזאת, שלצופה בישראל (אגב כמו לצופה בטורקיה או אוסטריה, או כל ארץ שאינה ארצות הברית או אנגליה) אין שום השפעה על המופע שהוא רואה, וזה למרות שכדי לראות אותו טוב הוא צריך לשלם סכום לא קטן, הגיעה כזכור לשיא במופע המרגיז של ריהאנה. אבל זה לא המקרה היחיד. רבים ודאי זוכרים את המופע המקומם של R.E.M, שבפעם היחידה שהגיעו לישראל, בשנת 1995, שרו את כל אלבומם החדש שהיה אז לא מוכר "Monster" והכי התקמצנו בלהיטים באופן מרגיז. או את המופע של דיוויד בואי שהגיע הנה בפעם האחת והיחידה עם אחד מאלבומיו הגרועים ביותר והתעקש לשיר את כולו, וכמעט ולא שר קלאסיקות.
_g.jpg "סינדי לאופר בהופעה (צילום: אורית פניני)")
אין לי מושג מה קורה בארצות אחרות. אולי כשאמן מגיע להופיע במדינה כל שנה-שנתיים, הציפיות הן בהתאם. אבל רוב האמנים שמגיעים הנה, מגיעים בקושי פעם אחת בחיים, ואז נוצר פער בין המופע לציפיות הקהל. אז אולי כשמדונה, שאגב היתה כאן יותר פעמים, מגיעה עם מופע מסודר וסגור, אין מקום לדבר איתה על הטעם המקומי. אבל בהופעות פחות מהונדסות, הגיע הזמן שהמפיקים המקומיים ינסו לנהל דיאלוג עם האמן גם לגבי התוכן. אין שום סיבה שטום ג'ונס לא יידע לפני בואו לארץ, איזה מלהיטיו תפס כאן יותר ואיזה לא. כך גם לגבי שארל אזנבור. נדמה לי שאם הם יידעו מראש, הם אפילו ישמחו לרצות את הקהל. הרי כל זמר רוצה בסוף הערב לדעת שהקהל מת עליו.
אז אולי בוב דילן, שממילא נותן הופעות מופרכות, וזה כאילו השארם שלו, לא יסכים בכלל להקשיב. אבל אנשים יותר קשובים, ובהתרעה הנכונה, אולי יסכימו. בטח כל הזמרים באווירת הקאמבק, שבאים להופעה הרבה אחרי שנות הגאוותנות שלהם. פול אנקה וקליף ריצ'ארד, שטרחו לברר מראש מה המעריצים פה אוהבים, הם דוגמה מצוינת. הנה סוג של מרד צרכני, שהגיע הזמן לבצע. חייבים להפעיל לחץ על היבאונים המקומיים שידאגו להתאים לנו את ההופעות שעליהן אנחנו משלמים כל כך הרבה. זה כאמור יהיה קשה, כי האמנים עצמם ובעיקר המנהלים שלהם, לא אוהבים להתעסק בפרטים האלה. אבל זה מגיע לנו. הגיע הזמן להשפיע גם כאן.