בערך באמצע המופע של ביונסה, ברגעים שהוא מתחיל להמריא לגבהים שלא יאמנו, היא שרה את "Don't Hurt Yourself", שיר שעליו היא חתומה ביחד עם ג'ק וייט. בגרסה המקורית השיר הזה הוא קשקוש אגרסיבי שלא מצליח להשאיר רושם חזק. גם העובדה ששומעים ברקע את קולו של מלקולם אקס לא עוזרת. אבל בהופעה החיה במדבר, כשברור שיש קהל וצריך לתקשר איתו, פתאום זה נהיה שיר מדליק, עם הגיון פנימי, עם התחלה אמצע וסוף. מה שנשמע במקור מאומץ מדי ולא נגיש, הופך כאן לשיר מעולה של ביונסה. בסופו, רגע לפני שהיא עוברת ל"I Care" הנהדר, היא מתיישבת על הבמה ופוצחת באריה קלאסית, כאילו היתה זמרת אופרה. זה מפתיע, זה יפהפה, וזה עוד אחד מהרגעים החד פעמיים שהופכים את המופע הזה למשהו שעדיף לצפות בו כסרט בנטפליקס מאשר להקשיב לו בשרתי המוזיקה.
אם גם לכם נמאס מביונסה, אתם לא לבד. "Lemonade" היה אלבום מבאס. לא היו שם באמת להיטים. למען האמת לא היו שם באמת שירים. הכל היה שבור לחתיכות, מפורק, מתוחכם מדי. הבנו שביונסה היא אמנית רצינית. סבבה. אנחנו מקבלים את זה בהכנעה. אבל מה עם איזה להיט? משהו שאפשר באמת לשיר? או לפחות סתם לשים לשעה בריפיט באייפון. והאלבום האחרון שלה ושל ג'יי זי, "Everything is Love"? בואו לא נרחיב בעניין. נדמה לי שהסיפורים על כרטיסי חינם להופעות מספרים את הסיפור המלא. בקליפ הראשון מתוך האלבום, שצולם כולו במוזיאון הלובר, היה ניתן לחשוב שביונסה כבר לא איתנו, שהיא באמת חיה רחוק רחוק ולא מתקשרת. שהיא מאמינה שהיא קיסרית.
אבל בסרט החדש, שמתעד את ההופעה שלה מ-2018 בפסטיבל קואצ'לה, היא מוכיחה שוב שהיא הזמרת הגדולה בתבל, ויותר מזה, אמנית בסדר גודל שלא קיים יותר. הסרט עצמו מכיל שילוב של שתי ההופעות שנתנה ביונסה בתוספת קטעי חזרות ומאחורי הקלעים. זה יוצא קצת יותר משעתיים וזה מרהיב ברמות שקשה לתאר. על במה ענקית, כשלצידה 200 נגנים ורקדניות, על מבנה מדורג, היא מוכיחה שהיא לא דומה לכלום. אפילו לא לעצמה. יש בה איזו וירטואוזיות שמשאירה אותך עם פה פעור. כל פראזה מוזיקלית, כל נענוע אגן. הכל באמת לא יאמן.
לוקח למופע הזה זמן להמריא. חצי השעה הראשונה היא הזמן שדרוש כדי להתרגל, וגם ביונסה עצמה נראית קצת לחוצה. אבל מרגע שהכל מתיישב במקום, אתה פשוט יושב מהופנט מול המסך, לא מאמין מה שיוצא לה מהגרון. היא מתחילה את המופע עם "Crazy in Love", ואולי בגלל זה. הלהיט האייקוני הזה מתאים, אם בכלל להדרן. הוא לא שיר פתיחה. אתה כצופה עוד לא באנרגיה שלו. רק לקראת האמצע פתאום הכל נפתח, ואז באמת, מילים לא יספיקו.
וכמה מילים על הרקדנים והנגנים שמלווים אותה. דווקא קטעי החזרות מציגים את האנשים האלה, שהם באמת המיטב שאמריקה יכולה להציע. כל אחד מהם הוא פנומן, כזה שיכול היה לזכות בקלות בכל תחרות כשרונות טלוויזיונית. ביחד הם באים לייצר אנרגיה שחורה וחזקה שתכבוש את העולם, שתביא אותם סוף סוף למקום שמגיע להם. זאת צריבה בבשר החי, שכל אדם שחור בארצות הברית עדיין נושא איתו. בטח בעידן הזה של טראמפ. וזאת אנרגיה שמתורגמת כאן להצטיינות. בשירה, בריקוד, בכל דבר.
45 הדקות האחרונות הן מרחץ להיטים, כולל דואט עם ג'יי זי ומחרוזת כיפית עם החברות מדסטיניז צ'יילד. ואז היא מסיימת ב"Love On Top" הנהדר. לא במקרה היא מסיימת עם להיט מ "4", שהרי משם היא יצאה למסע הרציני שלה להיות יוצרת על. זה היה מעניין בהתחלה, אבל עם הזמן התברר כנטול להיטים. עד כדי כך שאת פרק הלהיטים של ההופעה פותח "Mi Gente", אותו היא שרה יחד עם ג'יי באלווין. אולי הלהיט הכי צ'יזי שלה. אז מצד אחד היא לא שרה במופע הזה את "Halo". (למה בעצם? מה את קמצנית?) מצד שני עם הקול הזה, היכולות האלה והתחכום הזה, כמה להיטים נוספים מהסוג הזה היו מתקבלים באהבה גדולה.
"Homecoming" הוא ניצחון גדול של ביונסה. היא האמנית השחורה הראשונה שסגרה את הפסטיבל הזה, היא נותנת מופע שהוא באמת ליגה משל עצמו והיא מוכיחה את מה שכולנו כבר ידענו - ביונסה היא השיא של מה שעולם המוזיקה יכול להציע כעת. ובכל זאת אני אנדנד ואציע שתיתן גם מקום ללהיטים חדשים. נקווה שהיא כבר מספיק בטוחה בעצמה כאמן דגול, ותוכל לחזור גם לשעשע. כי בסופו של דבר, "Halo" חסר.