האלבום החדש של שרית חדד הוא אלבום מעניין. זה כמובן בלי קשר לשאלה אם הוא טוב או לא. זה אלבום מחושב מאוד, שעשוי בקפדנות רבה, ולכן מלמד הרבה על כוונות יוצריו. אם להתחיל במחמאה, שרית חדד שרה בו נהדר. היא צלולה, חזקה, יודעת מה היא עושה, יודעת לכוון נכון את הרגש הדרוש לכל שיר. תקשיבו ל"הבטחת לי עולם" הנהדר שכתב הנרי. חדד שרה אותו רך, שקט, קל, פופי, כמעט עפרה חזה. וקצת כמו עפרה חזה, שרית חדד נשמעת באלבום הזה כמו הזמרות האלה שיכולות לרגש עם ספר טלפונים מולחן. היא מזהה בכל שיר את הטון הרצוי, ובזה היא פוגעת מאה אחוז. למשל ב"לילה לילה" הסקסי שכתבה דיקלה, שבו היא עוברת מבית עצוב לפזמון ערבי מסולסל מאוד, בקלות של סכין חדה. הבעיות מתחילות כשמקשיבים לשירים עצמם.

לחדד ולגואטה חשוב להבהיר: שרית זמרת לאומית

כמו כל האלבומים האחרונים של חדד, האלבום נפתח בשיר אמוני. הבונוס הוא שהפעם הוא גם נסגר באחד כזה. השיר הפותח, "האור בנשמתי", הוא השיר היחיד באלבום שהוא באמת גרוע. אם כבר, עדיף היה לקחת טקסט יהודי אמיתי מהמקורות. או להתייעץ ביונתן רזאל. האיש שכתב בעילום שם את המילים האלה, הוא לא גאון כתיבה (ואני מתנצל מראש אם הכותב הוא קרוב משפחה אהוב של חדד, או גואטה). השיר הסוגר "בת של מלך" הוא מעין שיר חפלה דתי תימני, שמנסה לחקות את סגנון דקלון ובן מוש מהסבנטיז. חבל שלא פנו למקור. שני השירים האלה, בלי קשר לאיכותם, מודיעים בקול רם, את מה שחשוב לחדד והמנהל שלה אבי גואטה להזכיר: שרית היא זמרת לאומית. היא מאמינה. היא שומרת מסורת. היא חלק מהחוסן הפנימי של עם ישראל. "האור בנשמתי" הוא לא שיר מזרחי, אלא בלדת מיינסטרים בסגנון שירים יוגוסלביים באירוויזיון. "בת של מלך" הוא חפלאי, אבל לא באמת שיר שמח ומקפיץ. "אלוהי, רצוני להתקרב אליך בכל כוחי" שרה חדד, והיא מתכוונת שכולנו נדע את זה. אז הנה אנחנו יודעים.

"חיכיתי לו"


שאר שירי האלבום הם חילוניים לגמרי. ורובם המכריע עוסק ביחסים שבינו לבינה. בתחום הזה החליטו גואטה וחדד על כיוון חדש ולא מתפשר. אחרי שנים של קריצות, שירים עם ניחוח חצי פמיניסטי ("לך הביתה מוטי") ופוזה שאומרת אני מי שאני, ואתם תסתדרו עם זה, חדד מבצעת נסיגה דרמטית. השיר השני באלבום, וכנראה אחד מלהיטיו הגדולים, הוא "חיכיתי לו" שכתב הנרי. שיר באווירת שירי הדיכאון, ששרה אישה קטנה שהגבר שלה עזב אותה ושבר את ליבה. "חיכיתי לו" הוא שיר מעולה, בסגנון ליאת בנאי. זה מסוג השירים שיושבים מצוין על הפלייליסט של מסיבות באריסה (תודה יותם פאפו ועומר טובי), וגם של מועדונים מזרחיים בשעות הקטנות של הלילה. ההפקה הרטרואית של הנרי מרימה אותו עוד יותר.

אישה שברירית, ללא מודעות פוליטית

ברברה סטרייסנד אמרה כבר לפני שלושים שנה שהיא לא תשיר יותר שירים שבהם היא האישה השברירית שתלויה בחסדי גבר. בשנים האחרונות, ובמיוחד במיינסטרים, זמרות נמנעות מזה לגמרי. אבל בעולם של הזמר הים תיכוני, שירים כאלה הם נישה מאוד אהובה, וחדד הולכת לשם בכל הכוח. מה שקורה הוא ששיר כזה מאפיל על האלבום ולכן גם שיר כמו "ברגע אחד" שכתבה דיקלה, שיש בו הרבה יותר חוזק נשי, או "לנשום אותך", שהוא כביכול יותר מודרני, על בחורה שעוזרת ומתרחקת כי הבחור משגע אותה, נשמע יותר כנוע ממה שהתכוון להיות. את "לנשום אותך" כתב פאר טסי. וכן, הבחור הזה יודע לכתוב.

השיר הרביעי באלבום מנסה לכסות את הנישה בחברתית. "תפרנים" עם לחן חמוד של יהודה פוליקר, קצת מזכיר את סלאח שבתי. אני חושב שחדד הייתה צריכה להיות יותר ערנית בעניין הזה. היא לא צריכה לעבוד אצל רון כחלילי, אבל בתור זמרת מובילה בז'אנר, ראוי שתהיה לה מעט תודעה פוליטית יותר מפותחת. היא לא תינוקת. ואם לא בא לה פוליטיקה גם בסדר. אבל לשיר "הם תפרנים בכסף, אבל יש שם אהבה", ולהסביר שתיכף ייקחו להם את הדירה כי הם מסכנים ואין להם כסף לשלם, זה לא מתאים. בטח לא בעידן שבו איש לא מבין יותר קריצות.

"תפרנים"

שאר האלבום הוא אוסף של שירי אהבה/חפלה. רוב השירים מוצלחים מאוד, אבל סובלים מהבעיות שהוצגו כבר ומחדדים אותן. חדד חזרה בשנים האחרונות לשיר שירי אהבה גדולים מהחיים. שירים גרנדיוזיים מזרחיים עם ניחוח טורקי או ערבי או שניהם. כמו "ליבי עוד אוהב" של אופיר כהן ועודד כרמי. שיר מצוין אבל גם הוא מחזק את התחושה שרית חדד החליטה שנמאס לה לחשוב על משמעויות. כשהיא כבר שרה ב"מימי", שיר של אימא שדואגת לבן שלה. האימא הזאת היא הכי קלישאה של מזרחית מפעם, שכל מה שהיא רוצה זה שהבן יתחתן כבר. זה כל עולמה. אין בו שום דבר אחר.

כמו חיקוי של שלמה ארצי ב"ארץ נהדרת"

עוד שיר בעייתי מאוד הוא "חצאים". זה היה יכול להיות באותה מידה שיר שאסי כהן ומאור כהן, שרים בסוף "ארץ נהדרת", כמין חיקוי שלמה ארצי. בפזמון הטקסט קצת מפספס את הטון של שלמה ארצי וחוזר לז'רגון הים תיכוני. בבית השני נדמה שהוא קורץ גם לטקסטים של עברי לידר. אבל בסך הכל זה נשמע קצת נחות. הייתי אומר, קצת קטן על שרית חדד. רוצה שיר של שלמה ארצי? לכי למקור או תחליטי על קאבר לאיזה שיר לא מוכר.

אם מחפשים שורה תחתונה אז האלבום החדש של שרית חדד, הוא אלבום שמייצר אוקסימורון. מצד אחד חדד כזמרת מבצעת היא באמת בשיא שלה. מדויקת, רהוטה, יותר מרגשת מתמיד. אבל כשמקשיבים לשירים עצמם ולמה שהיא שרה, התמונה מעט מסתבכת. אין כאן להיט ענק, אין אף שיר שבאמת יעשה הבדל. והמכלול הטקסטואלי, ובמיוחד הנישה של שירי האישה הקטנה שמאוהבת ונעזבת, ומוכנה לתת הכל, צובעים את האלבום בצבע מעט לא נוח. נדמה לי ששרית חדד ואבי גואטה צריכים לעשות עוד עבודה ולהבין מה הם באמת רוצים שהמותג שרית חדד יהיה בשנים הקרובות. ב"שרית חדד" הם יורים לכל הכיוונים, קצת כאילו אין להם מושג לאן להתקדם.

"ליבי עוד אוהב"