ארבע שנים עברו מאז אלבום המופת "לילה כיום יאיר". במקרה של אביתר בנאי, מעבר הזמן מלווה תמיד במעט חרדה. לפחות שלי. מה יקרה? האם האמונה ואורח החיים הדתי יחלישו אותו כיוצר. האם הוא יצליח למצוא את הקו הדק בין מקסים למנדנד, בין מוזיקה שיש בה יסודות אמונים, למשהו שנשמע כמו הטפה, כולל שימוש מופרז במילים מהמקורות.
"לילה כיום יאיר" גם העלה את השאלה לגבי עדכנות מוזיקלית. אביתר בנאי, כמו כמה מבני דורו, השתדל תמיד לשמור על עניין בהפקה המוזיקלית ובאריזה. כדי להיות שם האוזן צריכה להחשף לצלילים חדשים, למגמות עולמיות. אמיר צורף, מפיק מוזיקלי טוב ככל שיהיה, חייב את היוצר עצמו כפרטנר שיהיה מחובר ויבין מה הוא עושה.
החדשות הטובות הן שאפשר לנשום לרווחה. אביתר בנאי הצליח לא רק להקליט עוד אלבום מקסים, אלא ממש למצוא שפה וטון נכון, שמאפשר לו להיות אמוני וכללי, בו זמנית, באופן שלפחות לאוזן החילונית שלי, נשמע קסום. השיר המשמעותי ביותר מבחינה זאת, הוא השיר היפהפה "שביר", הסוגר את האלבום.
"אני לא עשיתי אותי, אני לא עשיתי אותך" שר בנאי והוא מצליח להיות בו בזמן הכל. "עשיתי" כמובן במובן של "יצרתי". בבית השני הוא שר "אני לא עשיתי את הים". כך שהכוונה ברורה, זה שיר התכתבות עם הבריאה. אבל אי אפשר להתעלם מהמשמעות של המשפט "אני עשיתי אותך", שהוא בדיוק מה שהוא, אצל כל חילוני. וכך מצליח בנאי לגשר על שני העולמות שהם חלק ממנו ומיצירתו באופן מושלם. ומה שהכי יפה, זה שגם אם שומעים את הניב החילוני, זה לא גס או וולגרי או קורץ, אלא גם תמים ויפה.
שיר נוסף כזה הוא "תל אביב", שמתאר את ההגעה של בנאי לעיר הגדולה. גם כאן הוא מערב את האורבני והחילוני, למיקס שכרגע מייחד אותו מכל היוצרים הישראלים. זה גוון שיש רק לו. נדמה לי ששיא האלבום, קטע התפילה "שלוש תנועות", מבהיר כמה הוא שולט יפה בחמרים שבהם הוא מתעסק. גם ההחלטה למקם את התפילה באמצע האלבום ולא בהתחלה או בסוף, כמו שהיה צפוי, היא חלק מהשליטה והאוזן הטובה למינונים.
אביתר בנאי בתקופה נהדרת. נדמה לי שהוא מצליח באלבום הזה להביא את המוזיקה הישראלית האמונית למקום חדש ומתקשר. לכן הוא גם יכול מיד אחרי התפילה "שלוש תנועות" לשיר "I love you", עם פזמון באנגלית, במבטא ישראלי נעים, שמתחבר בטבעיות למה שבא לפניו.
"I love you" הוא גם דוגמא מוצלחת למקומות שבהם אמיר צורף הצליח לעטוף את השירים בעטיפה מוזיקלית נכונה. אם כי התחושה הכללית היא שצורף מעט רך מידי באלבום הזה. זה בולט במיוחד בשיר היפה "גל" שאחרי פתיחה נכונה נפתח למין גרוב-אלקטרו-צ'יל באווירת גרוב ישראלי עבש מהסוג שאני הכי לא אוהב, ושגם מאוד לא מאפיין את צורף.
בנאי אמר השבוע שהוא מקשיב לג'יימס בלייק ואוהב את "אטומז פור פיס" של טום יורק. לצערי שום דבר מזה לא חדר לאלבום החדש. יוצא שהאלבום כולו, מבחינת הפקה, לא מחדש דבר, ואם להיות כנה, הוא על הגבול של להישמע טיפה, מה שקוראים, שנה שעברה. מה שמציל את ההפקה היא העובדה שאצל צורף זה תמיד בטעם טוב, כך שזה לא הופך אף פעם למרגיז או מתסכל. השירים המצטיינים והשירה הנהדרת של בנאי, שהם ממילא מרכז האקשן, מספיקים כדי שהכל יעבור בשלום. האמת, אלבום מושלם לתקופת החגים.
אביתר בנאי, "יפה כלבנה" (הד ארצי) **** ארבעה כוכבים
חמי רודנר פרש מהמירוץ האמיתי
אם היינו מדברים בשנת 2000, הייתי מוכן להתחייב שבשנת 2013 חמי רודנר יהיה כבר מבוגר מספיק, ומבוסס מספיק כדי להיות מלך הרוק הישראלי, אחד שכל הופעה שלו בקיסריה מכורה מראש, וכל אלבום שלו הוא אירוע גדול במוזיקה המקומית. קשה להבין מה בדיוק קרה, אבל רודנר פרש מהמירוץ האמיתי.
הוא מתפרנס. מופיע עם "איפה הילד?", עם דנה ברגר וירמי קפלן, ואפילו עם הוריו. אבל כיוצר מרכזי ומשפיע הוא מסיים בעצם עשור שבו לא הייתה לו כמעט נוכחות. גם האיחוד של "איפה הילד?" נרשם יותר כאירוע רטרו מאשר כאלבום חדש ומשמעותי של להקה מובילה.
צריך להבהיר. אני מאוד אוהב את רודנר, וחושב שהוא כתב וכותב שירים מעולים. יש לו אמירה, יש לו זוית. הא מיוחד. קראתי השבוע ראיון איתו, ואם הבנתי נכון, הסיבה העיקרית לכך שהוא לא היכן שציפיתי, נובעת מחוסר ההתאמה שלו לתפקיד. אין לו את המבנה הנפשי שהופך אותך לשלמה ארצי / אביב גפן / עברי לידר. הוא מהאנשים שההתמודדות עם התהילה מכניעה אותם.
"זמן אסיף"
"הכי אמיתי"
"ישראבלוז"
לא שזאת תחרות, לכל אחד המסלול שלו. הבעיה היא שמנסיוני, מי שלא מצליח להתמודד עם התהילה, לא מצליח בסופו של דבר גם להתקדם נכון כיוצר. "זמן אסיף" מגיע שש שנים אחרי "מכונת השירים הגדולים" ושנה אחרי אלבום האיחוד של איפה הילד? זה אלבום בוגר במובן המבוגר של המילה. כלומר רך, מפויס, קל לעיכול. אלבום שיש בו שירים נעימים מאוד, אבל לא בטוח שהוא שפיצי מספיק כדי למצב את רודנר מחדש בטופ של ההררכיה המקומית.
"הלילה התפרקה עוד להקה בתל אביב" שר רודנר ואז מוסיף בחיוך מריר "ואף אחד אפילו לא ידע בתל אביב". זאת בדיוק הזוית שמתאימה למאזינים מבוגרים שכבר שמעו הכל. הצרה היא שאלה בדיוק האנשים, שכנראה יסתפקו בערב שירי ניינטיז, וישמחו לצרוח מלוא גרון "אל תשאלי מה שעובר עלי", אולי אפילו לא ישימו לב שיצא אלבום חדש.
האם זאת בעיה? לא יודע. "זמן אסיף" מכיל לא מעט שירים נהדרים. "הכי אמיתי" שפותח את האלבום הוא שיר טוב עם טקסט רודנר מצטיין "היא לא מודעת אל הזמן בכלל, ומה היום בחדשות, כל ההסטוריה שעלי היא כמו גלגל, בשבילה הכל שטויות", הוא שר לאשתו או לבתו או לכל הנשים הצעירות של ישראל. שירים מצטיינים אחרים הם "אהבה חפוזה" המרגש, "מגדלור" ושיר הנושא.
"בדרך לעין גב"
"מגדלור"
"השביר הזה"
אבל יש גם רגעים יותר בעיתים. "שיר שבור", כאמור טקסט יפה אם כי המנגינה מזכירה מידי את "across the universe" של החיפושיות. הבחירה לבצע בסיום האלבום גרסה ל"אובלדי אובלדה" היא גם משהו שאפשר להתווכח עליו. ואולי הרגע המחלוקתי ביותר הוא השיר "ישראבלוז" שבו רודנר מנסה בסגנון "ספירת מלאי" לייצר שיר מצב ישראלי.
התוצאה היא השיר הכי חלש באלבום, ואמירה לא באמת חדה, שגם אותה הוא מדלל בכך שהפזמון אומר "אולי הכל מאה אחוז", באופן שמאפשר לך לקחת את הגרסה שאומרת שאכן הכל בסדר. אפשר לטעון שגם הנסיון שלו ליצר שיר כזה במסגרת "איפה הילד?", בשיר "ישראליאנה", לא היה פסגת היצירה של הלהקה. ואז לתת לו עוד הנחה. אבל היית מצפה שרודנר דווקא ממרום שנותיו יהיה יותר מחודד בשיר הזה וימנע מהמשפט "תל אביב עכשיו מעט נואשת, מתגעגעת באנגלית". דווקא בשיר "אני בדרך לעין גב", שבוא הוא מתמודד באופן אחר עם ישראל החדשה, מצליח רודנר להגיד משהו יותר מזוכך על ארצו שהשתנתה לה.
יוצא ש"זמן אסיף" הוא אלבום מוצלח של רודנר, ומוצלח בכלל. אם זורמים עם הטון המיושב, אפשר להינות מזה מאוד. אני לא בטוח שזה יספיק כדי להחזיר את רודנר לשורה הראשונה, ולא בטוח שהוא רוצה לחזור. זה קצת חבל, כי נדמה לי שבשורה הראשונה יותר כיף. אבל אם להאמין לרודנר, כשהוא היה שם הוא סבל. כנראה שנצטרך להסתפק במה שהוא מוכן לחלק.
חמי רודנר, "זמן אסיף", "עננה" **** ארבעה כוכבים.
"אהבה חפוזה"