כל הכרטיסים למופע של עומר אדם נמכרו תוך שעות ספורות. הזמנות חולקו במשורה. והתוצאה: כל מי שהגיע להיכל מנורה באחת משלושת ההופעות שהתקיימו בסוף השבוע (36,000 איש, אם לדייק) הרגיש כמי ש"זכה". כבר בכניסה להיכל היה אפשר לחוש שמדובר ב"אירוע". היה מתח באוויר. הקהל ברובו המכריע צעיר מאוד, בערך 18-26, נראה יותר כמו קהל שהגיע למסיבה. אולי זה החורף, אבל כמעט כולם "דפקו הופעה". ומה שהכי חשוב: עומר אדם, שהתחיל את דרכו כזמר מזרחי, ביצע קרוס-אובר מושלם. הקהל שלו, כמו ישראל החדשה, אינו ניתן יותר לאפיון מזרחי/אשכנזי. המאפיין היחיד שלו הוא דורי. אלה אנשים צעירים, דור חדש של ישראלים, והאמת, הם כיפיים.
אווירת המסיבה היא כנראה הסיבה שהאיחור של שעה ורבע (אדם עלה לבמה ב-22:16) ממש לא הפריע לאף אחד. לא היו פרצי מחיאות כפיים ספונטניים במהלך ההמתנה, נעדרה תחושת המרמור הרגילה של קהל שצריך "לקום מחר בבוקר לעבודה" ומתבאס שהערב מתעכב ללא צורך. אבל הנון שלנטיות שלפני הייתה מטעה. מהרגע שכבו האורות, ועל הבמה החלו אקרובטיות לבצע איזה תרגיל באוויר, מחיאות הכפיים איימו למוטט את התקרה. אדם עלה לבמה עם חיוך עצום. הוא נראה במצב רוח טוב, אנרגטי אבל רגוע, והוא קבע מיד את הטון (אני מצטט בחצי דיוק): "אני מתנצל בפני מי שצריך לקום לעבודה מחר, או להחליף את הבייביסיטר. הולכת להיות כאן מסיבה מטורפת. קומו, תרקדו. באנו לעשות שמח".
מאותו רגע, ובמשך השעתיים הבאות, אדם לא נח לשנייה. וכשאני אומר לא נח, אני מתכוון ללא עצר לשנייה. אין כיסא, אין עמידה במקום. הופעה בתנועה מתמדת. כדי לאכלס בהופעה 12,000 איש, הבמה בהיכל מנורה מוצבת במרכז האולם. אדם צריך כל הזמן להקיף אותה, בכל פאה הוא עומד עם פניו לרבע מהקהל. למעשה הוא שר כל הזמן בתנועה, כל בית הוא עובר צד, זה הרבה קילומטרז'. אבל איש צעיר בן 24, ובכושר, הוא כנראה האדם הנכון לעשות את זה בקלילות ובלי שיראה מתאמץ.
ראיתי אותו לפני שלוש שנים באותו מקום בהופעה המשותפת עם משה פרץ. הוא עשה מאז קפיצה ענקית כמבצע. הוא לא רק השתחרר לגמרי, הוא הפך ממש למה שמכנים באמריקה "entertainer". הוא מרבה בצעדי מחול, בסגנון לטיני, מהסוג שרואים עכשיו בקליפים הבינלאומיים. למעשה הוא כמעט כל הזמן רוקד. הוא יוצר קשר עין עם הקהל, קורץ, עושה שלום, מחייך, מניד בראש כדי להראות שזיהה אותך, ובעיקר מפטפט עם הקהל נון סטופ. כבר מזמן לא נתקלתי ברמה כזאת של שחרור במופע, וזה מתאים מאוד לאווירת המסיבה הכללית. אגב, אם אדם הוא אינדיקציה לקשר של הדור החדש לדת, כדאי לדווח שהוא לא מודה אפילו פעם אחת לבורא עולם, אבל לפני שהוא שותה בפעם הראשונה מים מהבקבוק, הוא שם את היד על הראש כאילו היא כיפה ומברך. בעיניי זה כמובן נעים שהוא לא מודה בהופעה לאלוהים.
המופע הוא לחלוטין "מיטב הלהיטים עד כאן". זה מתחיל ב"אחרי כל השנים", אבל גם השיר הרך והיפה הזה מקבל מיד וייב אגרסיבי יותר מאשר במקור. אחר כך באים "פוליטיקה וסקס", "אז הלכתי", מחרוזת עם "מזל" ו"הופה". איזו מסיבה! את מחיר המסיבה משלמים השירים השקטים. "נמס ממך", עם ליין רוק, הוא אמנם רגע שהקהל יוצא מגדרו, אבל כביצוע זה לא באמת מחמיא לשיר. המזל הוא שעומר אדם, כנראה הווקאליסט הישראלי הטוב בדורו, מחפה על האחידות ברוח המופע, בקטעים של ווקאליות מעוררת התפעלות.
השירים שלו ברובם אינם כתובים כ"מוזיקה מזרחית" אבל הוא מסלסל לתוכם, ונותן מידי פעם איזה כניסה עם הגרון, שמשאירה אותך פעור פה. זה די מדהים שהאיש הצעיר הזה שולט ככה בקולו המעולה. ובכלל, הכוכבים לגמרי לצידו. הכל במופע הזה מתאים. הקהל, הזמר, השירים, הרוח. נראה כאילו אם היית צריך לאפיין את ישראל החדשה, והדור הצעיר שגדל כאן, ברגע נחמד שלהם, המופע של אדם הוא המקום הנכון. מופע מושקע מאוד, ובטוב טעם. אולי חוץ מהרגע המיותר שבו הוא העלה לבמה את רותם סלע ובר רפאלי כדי שירקדו איתו. זה רגע קצת מזויף, היחיד מסוגו בערב שכולו בגובה העיניים. באמת שאין בזה שום צורך.
עומר אדם נותן פול טורבו של שעתיים ואפילו לא נראה שהוא מתאמץ או מזיע. שזה מאוד ומרשים. החיסרון היחיד בזה הוא שהמנעד הרגשי של הערב אינו רחב מספיק. כלומר יש הרבה רגעי קרחנה, אבל רגעים מרגשים ממש ממש, כמעט ואין. עומר אדם מחזיק את הקהל על קצה אצבעו. ומידי פעם כשהוא מרגיש שהם לא שרים איתו מספיק, הוא עוצר הכל וקורא להם לסדר. הקהל כמובן מת על זה. לטעמי, באותו אופן, אפשר היה לקחת את השיר "אחרי כל השנים" שמתבזבז קצת כפתיח למופע, או את אחת הבלדות האחרות, לעצור הכל, ולתת אותה באקפלה או עם ליווי גיטרה אחת. זה היה נותן עוד נדבך. ולא מקלקל את המסיבה. אני משוכנע שהקהל אפילו לא היה מתיישב. באופן טבעי, בשלב הזה של צעירותו המתפרצת, אין לאדם עדיין את המנעד הרגשי של ותיקים ממנו כמו אייל גולן, וזה לא נורא. עם השנים זה עוד יגיע.
החוסר המסוים בריגוש בלט מאוד כשעלתה לבמה עדן בן זקן. זה היה רגע שיא, אבל יותר מזה, זה היה הרגע הכי מרגש. שני הכוכבים הבולטים של דורם, נראו כמי שממש שמחים לשיר אחד עם השני. הביצוע שלהם ל"זאת שניצחה", הצליח להוציא גם מאדם שירה מהבטן, ובן זקן נתנה גם היא ביצוע מעולה. הרגע הזה הדגיש שבקלות רבה אפשר להוסיף למסיבה הזאת גם קצת עומק. בן זקן נשארה אחר כך לבצע לבדה את "רציתי", והזכירה שגם היא ווקאליסטית נהדרת. מקווה שבקרוב אוכל להינות ככה גם מהופעה שלה בהיכל הזה.
החלק השני של הערב היה כבר מסיבה מטורפת. עם שרשרת הלהיטים המשובחים "וואי לי", "מהפכה של שמחה", "תל אביב" ו"היא רק רוצה לרקוד". אחר כך אדם האט מעט את הקצב עם "לא הפסקתי לחפש אותך", במקור דואט עם שלמה ארצי שבהופעה הוא שר לבד. בתום השיר, ובאופן די מפתיע, הוא אמר יפה שלום, הודה לכולם ונעלם. בלי הדרן, בלי סיבובי מחיאות כפיים. בלי השתחוויה עם הנגנים. אני מודה שזה היה לי קצת משונה. מאחר שהשעה הייתה כבר אחרי חצות, הקהל לא ניסה להחזיר אותו לבמה ומיהר הביתה. כך שנראה שלא נרשמה אכזבה מיוחדת.
עומר אדם כבש את היכל מנורה. אין דרך טובה יותר לתאר זאת. הוא איש רציני, והוא רק בתחילת הדרך. הוא כאן כדי להישאר. מעניין יהיה לראות אותו באותו היכל בעוד עשור. הקריירה שלו הולכת להיות אחת המסקרנות שנראו כאן.