בישראל 2013 זמר או יוצר מצליח חייב גם במה טלוויזיונית במסגרת תחרות זמר כלשהיא. סביר שזאת פאזה זמנית, התכניות האלה הרי יגמרו מתישהו. אבל בינתיים, כדי להישאר בליגת העל, או בכלל להצטרף אליה, חייבים פריים-טיים טלוויזיה. לא משנה אם אתה שופט/מנטור מוצלח או משעמם. נכון לרגע זה, הקהל מריע בהתלהבות לזמרים שבאים אליו להתקשקש בסלון ורץ להופעות שלהם. ברגע שבו הרשימה כוללת גם את אייל גולן, ריטה, אביב גפן, שרית חדד, שלומי שבת, משינה, קרן פלס ועברי לידר, ברור שמי שלא בא למסיבה מפסיד.
משה פרץ לא צריך שאני אסביר לו את זה. הוא אחד הראשונים שהבין את המשחק. בגלל זה הוא כבר אחרי "כוכב נולד", "בית ספר למוזיקה" ובדרך ל"אקס פקטור". למרות שהוא לא בלט במיוחד בתוכניות שכבר השתתף בהן, הוא הצליח בזכות אישיותו הנעימה להיחרט בתודעה כדמות חיובית. הוא אלגנטי, נעים הליכות, מזרחי-לייט חמים, יודע למנן נכון בין ביישנות לגאוותנות. הוא אולי לא אומר דברים מבריקים, אבל הוא מאוד אמפטי, ולעולם לא תתפוס אותו מדבר שטויות.
השמועות על זה שהוא הומו הוסיפו למיסתורין
הוא האיש שבאמת יודע לנצל את המסך לטובתו. וכך הוא מגיע אל הוצאת אלבומו השישי כאחד האנשים המפורסמים והאוהדים ביותר בארץ. רק לפני שבוע חגג בפאר גדול עטור סלבריטאים את חתונתו. טמירה ירדני, מפיקת "כוכב נולד", התחככה שם עם גיא המאירי, מפיק ה"אקס פקטור", שזה די נדיר. דמותו כמעט נטולת רבב. הוא כותב את שיריו בעצמו, כלומר הוא רציני. וגם בגלל זה, אשכנזים שמרנים ומעט גזענים יגידו לך את המשפט השנוא עלי ועל אמנון לוי: "דווקא את משה פרץ אני אוהבת".
הוא החלום הרטוב של ממתגים. הוא שווה לכל נפש, מבוגרים וצעירים, עירוניים ופריפריאליים. ובניגוד לאחרים בז'אנר שלו, הוא שמרן, לא בליין, חולם על בית ומשפחה. השמועות על זה שהוא הומו, הן במקרה שלו, רק משהו שמוסיף מעט מסתורין, שלא יחשבו שהוא מושלם מידי. ההסתבכות עם מס הכנסה, היא הוכחה שהוא אולי נחמד, אבל חס וחלילה לא פראייר. אלא שעם יציאת אלבום חדש, כל הדברים הללו זזים מעט הצידה. והשאלה המרכזית היא איזה מין זמר הוא משה פרץ כרגע, ומה מצבו כיוצר בולט בפופ הים תיכוני.
עכשיו השאלה היא, מאיפה להתחיל. כי האלבום השישי של משה פרץ הוא שני דברים במקביל. אם להתחיל במסקנות: זה אלבום גדוש, מעניין, מהנה וכיפי. פרץ כרגיל כותב שירים טובים, חלקם מצוינים ושר אותם בחן רב. אבל זה גם אלבום מאכזב, בעיקר מבחינת רמת היומרנות שלו. ממשה פרץ אתה מצפה ליותר. אבל נתחיל דווקא בדברים החיוביים.
16 שירים יש באלבום החדש. והם מייצגים את כל המנעד הנכון לרגע זה של מוזיקה מזרחית. למשל שירים עם גוון נוסטלגי, כגל המשך מקורי להצלחת "הפרויקט של רביבו". הבולט בהם, השיר הכי יפה באלבום, הוא "יום עובר", שנשמע כמו הקלטה קלאסית של זוהר ארגוב מתקופת השיא שלו. משה פרץ כתב את השיר כהצדעה ללחנים הגדולים של אביהו מדינה, וגם הטקסט נשמע מפעם, "לפעמים אתה הולך בדרך לא סלולה, מנסה למצוא ת'אור בקצה המנהרה". פרץ הפיק בעצמו את המוזיקה עם שילוב קלאסי של גיטרה חשמלית ובוזוקי. זה אחד משירי ההצדעה היפים ביותר שנכתבו לארגוב. האחרים בסגנון הזה, "הטעם הישן", "שר לך" ו"בנאדם" הנהדר, כל אחד מתכתב עם תת-ז'אנר אחר בנוסטלגיה המזרחית.
הסוג השני הם כמובן השירים המרימים, אלה שהופכים ללהיטי ענק שכל ילד בישראל יודע לשיר. פרץ בנה את הקריירה שלו על כמה כאלה שכתב בתחכום. "אולי הלילה" הוא המוצלח ביניהם באלבום הזה. זה שיר שנשמע כמעט לגמרי כמו שיר רוק ישראלי, והמזרחיות שלו נשארת בחיתוך הדיבור של פרץ ומעט בעיבוד בפזמון. ה-UPPER הבולט השני הוא "מול כל העולם", הדואט עם ליאור נרקיס. זה רעיון מאוד טוב לבצע דואט עם נרקיס, שהוא אחד המקפיצים של הים תיכוניים, שבעזרת הקול החד והחזק שלו הופך את השיר הזה ללהיט מעט יותר תוקפני ואדג'י.
אחר כך באות הבלדות. "כל המילים השמחות" שפותח את האלבום, "חלמתי" לטקסט של יוסי בן דוד. פרץ שר "חיי הם גיהינום" שורה שיושבת עליו נחמד, אם כי ברור שהוא עצמו לא היה כותב אותה. בבלדות גם "את שאהבה נפשי" הרומנטי, וגם "גר בליבך" ו"הראשונה"' שקצת מזכירים מדי שירים בסגנון האהוב בשנים האחרונות על אייל גולן. "הראשונה" הוא השיר הזה שמעביר את הדיון לצדדים הפחות מוצלחים של האלבום. זה שיר יפהפה, אין מה לומר. אבל הוא נשמע דומה מידי ברוחו ל"כשאחר", וזה הרגע להזכיר שמשה פרץ, עם אהבתו למריה קארי, עם יכולת הנגינה בפסנתר, הבטיח בתחילת הדרך להיות הרבה יותר מאשר עוד זמר מזרחי מוביל.
הייתה הבטחה שיהיה לו סגנון משלו, שנתבדתה
הייתה הבטחה שיהיה לו סגנון משלו. שהוא ימציא משהו חדש. שהוא אולי יחבר יותר בין מזרחי ישראלי לאר אנ' בי אמריקאי ולסול. שהוא יהיה יותר בהתכתבות עם העולם, עם זרמים חדשים, עם הפקות מעניינות. בתור אדם צעיר שעדיין אינו עבד של הקריירה של עצמו, הייתה הבטחה לתעוזה, למשהו יותר ניסיוני. אם לא באלבום שלם, לפחות בכמה שירים בכל אלבום. 16 קטעים יש באלבום החדש ואף אחד מהם אינו מחדש דבר. פרץ מצטרף לגל הנוסטלגיה, מוסיף להיטי קיץ ובלדות וסוגר עניין. גם כמבצע הוא לא עולה ליגה. כן, יש לו קול יפה. כן, הוא יודע לשיר. האם יש באלבום הזה רגע אחד שהורס אותך? לא.
אז האם זה המחיר שהוא משלם על הקריירה בטלוויזיה? אולי כל השעות הארוכות שבהן הוא צריך להגיד לילדים קטנים שהם שרים מהמם, מותירים פחות זמן לחפש במוזיקה. הן כיוצר, וגם כמבצע. אולי ההכנות הארוכות לחתונת השנה גבו גם הן מחיר?
אני מקווה שהתשובה היא כן. יהיה מאכזב יותר לגלות שפרץ מסתפק במה שיש. שאין לו בעיה להמשיך ולשיר עוד שירים שכולנו מכירים, או תיכף נכיר, בלי לנסות ולאתגר את עצמו או אותנו אפילו טיפה. שהוא חושב שלא נרגיש. אבל מרגישים. תמיד מרגישים.
אני מאמין שיש במשה פרץ הרבה יותר מאשר הוא מחלק איתנו באלבום השישי שלו. השאלה היא מתי יהיה לו זמן או כח או רצון למתוח גבולות, לעשות משהו מסעיר, משהו שבאמת יפתיע, יסחרר. משהו שיגרום לך להגיד שהוא אחד ויחיד במינו ולא סתם עוד אחד. מתי? שאלה טובה. אני אופטימי. אני אמשיך לחכות.
משה פרץ, "כל המילים השמחות". *** שלושה כוכבים