לנה דל ריי יוצרת מוזיקה קולית. הכל אצלה זה אווירה, אנפוף מלחשש, מצב רוח די קבוע שהוא בו זמנית עגמומי וגם מדליק, כזה באווירת שיואו, אני מה-זה בדכאון!. האלבום הקודם שלה נמכר ביותר מעשרה מליון עותקים בעולם. ואלמלא הופעה אחת מפוקששת ב"סאטרדיי נייט לייב", דל ריי הייתה השם הכי חם בעולם.
רק שהייתה ההופעה הזאת, שאי אפשר להתעלם ממנה. לא ברור מה קרה שם, אבל לנה דל ריי נשמעה כמו הילדה הכי זייפנית בכיתה, שמישהו סידר לה לשיר בגלל שהיא יפה ונותנת. ההופעה ההיא עשתה נזק עצום שקשה מאוד לתקן. אפילו העובדה שהמוזיקאי הנערץ בעולם, קנייה ווסט, בחר להציע נישואין עם שיר שלה ברקע, ואחר כך להזמין אותה לשיר בחתונת השנה שלו בארמון ורסאי, לא הצליחה לתקן את הרושם.
זה קצת טיפשי שזמרת כל כך קולית, הפכה למין סימן שאלה גדול, אבל אין מה לעשות. דל ריי תצטרך עכשיו שנים להוכיח שהיא רצינית. גם בהופעה המצופה שלה בישראל בעוד חודשים. וזה באמת אדיוטי. אם שמעתם בחודש האחרון את הביצוע הקסום שלה ל"Once Upon a Dream" מתוך הסרט "מליפיסנט" בכיכובה של אנג'לינה ג'ולי אתם יודעים שהגברת הזאת יודעת את העבודה.
בלי קשר, אנחנו עכשיו מקבלים את האלבום השלישי שלה. שחותם שנתיים עמוסות במיוחד. "Ultraviolence" הולך באותם נתיבים שבהם הולכת לנה דל ריי כל הזמן. אלא שבניגוד לסיבוב הקודם, עכשיו עם דן אורבך מה"בלאק קיז" כמפיק, היא פחות פופית ויותר אווירתית, פסיכדלית. יש מי שמשווה את האלבום הזה לעבודות של ג'ולי קרוז עם אנג'לו בנדלמנטי באייטיז. ואפשר לשמוע גם מעט הדהוד של "פורטיסהד" אם רוצים.
אבל האמת היא שלא צריך לחפש את מקורות ההשפעה. יש לאורך ההיסטוריה לא מעט אלבוםים כאלה של נשים ששרות אווירה. השאלה היא אם זה טוב או לא. ובמקרה של דל ריי זה טוב מאוד, והסיבה היא הסיבה הכי עתיקה בעולם. שירים טובים. לנה דל ריי כותבת שירים מעולים. קחו למשל סינגל כמו "Shades of Cool" שבו לרגעים היא נשמעת כמו בתה הרגועה של אליזבת פרייזר. זה שיר יפה ותענוגי במיוחד שאפשר להקשיב לו בלופ שוב ושוב. או את הסינגל "West Coast". זה שיר תפור טיפ טופ, שמבהיר לכל מי שרוצה, שמאחורי השם המופרך והתדמית, מסתתרת אישה שיודעת לכתוב שירים.
ואולי פה עלינו קצת על הבעיה של האלבום החדש. אין בו שיר כמו "Video Games". אין בו להיט-על שהופך אלבום לסיפור הצלחה ענק. יש בו שירים טובים, ובאופן כללי אפשר להכניס אותו לפלייליסט של כל בית קפה נחשב בעולם, וכולם ייהנו. כן, קשה לזהות כאן שיר כזה שיהפוך שוב לאייקוני, אבל היי, זאת באמת לא הבעיה שלי. בשביל זה יש קונגלומרט שלם שעסוק עכשיו בתפירת דילים מסביב לעולם. אנחנו נמתין בסבלנות.
כמבצעת לנה דל ריי עדיין לא נתנה לדעתי רבע ממה שהיא יכולה. קחו את "The Other Woman" הקלאסי של נינה סימון. שיר שגם ג'ף בקלי הספיק לבצע באופן די מדהים. דל ריי החליטה להקליט גרסה שלו לאלבום החדש, והיא הופכת אותו מיד לשלה. היא לא מביאה איזו גרסה שטרם נשמעה, אבל היא לוקחת את זה אליה וזה יפה מאוד.
אצלנו לא כל כך מקשיבים למילים באנגלית. לכן הדיון החם על העמדה האנטי-פמיניסטית של לנה דל ריי, והעובדה שהיא שרה כל הזמן על נשים מושפלות בעולם של גברים מנוולים, הוא לא במרכז הדיון אצלנו. כאן מקשיבים יותר לטון שלה מאשר למילים. והטון עושה את העבודה לא רע. כך למשל בשיר שפותח את האלבום "Cruel World".
וגם שאר השירים יפים ומיוחדים. כמו למשל "Old Money" שמשתמש בנעימת הנושא מהסרט הוותיק "רומיאו ויוליה". אני מחבב את דל ריי גם בגלל שמעבר לשטיחי הקלידים האווירתיים, היא שרה קצת אלטרנטיב קאנטרי, באופן שמתכתב מאוד עם אמילו האריס. וכל מי ששר ככה מגיע לו מבחינתי מחיאות כפיים.
ההאזנה לאלבום הזה מבטיחה שההופעה של לנה דל ריי בארץ, תהיה אירוע מאוד מסוגנן. סביר להניח שגם מאוד סקסי. זה לא סקס מתפרץ בסגנון ג'ניפר לופז, אבל זה סקס לא פחות נוכח. "Ultraviolence" הוא אלבום שמוכיח שלנה דל ריי היא לא בדיחה. בטח לא זמרת של טריק אחד. הוא כן משאיר סימן שאלה קטן לגבי אורך הקריירה שלה. הדברים האופנתיים האלה, יש להם תאריך תפוגה. אבל למה לנדנד כשאפשר בינתיים סתם ליהנות?.
Lana Del Ray, Ultraviolence (**** ארבעה כוכבים)
האזנה לאלבום כולו ברצף: