אחרי שנים בהן התרגלנו (בשמחה רבה) ללהיטים שמורכבים מהפקות ענק, משפטים קליטים שמככבים בקפשנים באינסטגרם ושואו ענק, הגיע האלבום החדש והשלישי של טדי נגוסה, "זה בדם שלי", שהזכיר שעדיין אפשר ליהנות מראפר מעולה שלא נשען רק על הפקה. במקרה של נגוסה אין צורך להשתמש בסופרלטיבים בסגנון של "הבטחה גדולה" או "פוטנציאל" - כי כבר היום הוא אחד מהראפרים הטובים בארץ.
כבר בשיר הראשון של האלבום נגוסה מציין שהוא לא כמו קנדריק לאמאר כי "גדל על תרבות אחרת", אבל אם יורשה לי, אתעקש שאפשר דווקא לראות בקלות את הדמיון בין היצירות של השניים. אם זה לא קרה בכוונה - זה אפילו עוד יותר מדהים. כמה אמנים אתם מכירים שיצליחו לספר את הסיפור שלהם או אפילו רק להסביר את הדרך שבה הם רואים את העולם בכמעט 40 דקות?
לטובת המשימה המאתגרת - לספר את סיפורו של הראפר בן ה-27 שגדל בלוד ומאז מייצג אותה בכבוד - נגוסה גייס את המוזיקאי איתמר ציגלר (בלקן ביט בוקס, החצר האחורית) בשביל שיפיק ויעבוד איתו על האלבום. ביחד הם שזרו חלילים ותופים אפריקאיים עם דרבוקות מזרח תיכוניות ויצרו סאונד די מגוון, אבל עדיין בעל מבנה זהה, עליו הראפר מגיש כנראה את השורות הטובות ביותר שלו עד היום. בכל שיר נגוסה בוחר נושא או דילמה שמעסיקה אותו ומפרק אותה לגורמים.
ב"יותר מדי נחמד איתם", למשל, הוא מארח את אברם לגסה וביחד הם מנהלים דו-שיח שעוסק ביחס שלהם כלפי החברה הגזענית. בפזמון, תוך כדי משחק על סטיגמת "האתיופים דווקא נורא נחמדים", הוא מודה שהוא באמת יותר מדי נחמד כלפי גזענים שלא יבדילו בינו לבין לגסה. ב"לב חם" הוא רוצה להרים כוסית "בשביל כל מי שנלחם עדיין, וב"זה בדם שלי", שנושא את שם האלבום וזכה להצלחה בתור סינגל, יסמין מועלם מתארחת וביחד הם מחליפים שורות על המקום שלהם בתעשיית הבידור לעומת כוכבי הפופ שמחפשים "תהילה וכסף. זוג חדש של עקבים".
"אפחד לא יגיד לי" כולל סימפולים די מרגשים של שירים באמהרית, כשבמילים שלו טדי חושף כבר יותר לעומק את המשפטים ששמע מאז שהוא ילד, ולמעשה הפכו אותו למה שהוא היום: "סיפורים על אדמה רחוקה", "אמרו לך שצריך לומר תודה שאתה פה", והפזמון שבעצם אומר הכל: "אפחד לא יגיד לי, מי אני - מה אני". אגב, בקטע המעביר שמוביל לשיר, שומעים קטע קצר מתוך הנאום הזכור של אלמז זרו, כשהייתה בת 15 והגיעה לכנסת לקחת חלק בדיון על פרשת הדם, במהלכה נחשף שהמדינה זרקה לפח דם שנתרם על ידי עולים מאתיופיה.
באופן כללי, לראפרים יש בעיה אחת שבולטת בהופעות: רבים מהם טובים מאוד בסביבה הסטרילית של האולפן אבל לא מצליחים לתרגם את הכריזמה הזו על הבמה, אז הם מלווים בכלים חיים - מה שאולי מייצר הופעה מרימה, אבל גם פער מול חוויית ההאזנה לאלבום. השבוע, כשנגוסה השיק את האלבום במופע בבארבי, שמחתי לגלות שבחר לשמור על האופי ההיפ-הופי ולהופיע רק עם דיג'יי (כשמדי פעם ציגלר עולה ללוות אותו עם גיטרת הבס כשצריך). במהלך ההופעה, הרגשתי שבמקרה הזה ההופעה הייתה חוויה משלימה לאלבום, שרק הדגישה את האיכויות שלו כפרפורמר ואמ-סי.
כאמור, בשנים האחרונות אנחנו נהנים בעיקר מלהיטי פופ קצביים, ולמרות שרבים מהם מתבססים על אלמנטים מעולמות ההיפ הופ, נוצר צורך בראפ - במובן המקורי של המילה. לאותו ריק נכנס בקלילות האלבום "זה בדם שלי". מעבר לשיר הנושא, יהיה קשה לסמן להיט מיינסטרים מובטח, בדיוק בגלל שנגוסה מסרב, בינתיים, להיות "זמר" (יכול מאוד להיות שזה עוד ישתנה) - כלומר ליצור שירים עם מלודיה קליטה שהישראלים יוכלו לשיר בקולי קולות. הוא ראפר. זה בדוק, זה בדם.