בשבוע האחרון יש שיר אחד שלא יוצא לי מהפלייליסט, ולמרות שאני חוטף קרינג' לא נורמלי בכל פעם שאני מגיע לפזמון או צופה בקליפ - אני לא מסוגל להפסיק להאזין ל"בנים" של נונו (nunu) שיצא ביום חמישי האחרון.
השיר הזה הגיע משום מקום, הזמרת אנונימית לחלוטין, אבל הביזאריות העמוקה של השיר משחקת לטובתו, כי היא הופכת אותו בדיוק לסוג הדברים שמעבירים הלאה בוואסטאפ ומוסיפים את השורה: "ראית את הדבר הזה?!".
קשה להבין למה דברים מוזרים וקרינג'ים כל כך מושכים אותנו, וספציפית ב"בנים" יש לא מעט כאלה: האינטונציה שלה בשירה; גווני הקול שהיא בוחרת לשנותף עומס אדיר של אוטו-טיון (שהקהל הישראלי לא התחבר אליו עדיין במאה אחוז); החרוזים שמרגישים די רנדומליים ("על סוס לא עליתי/יום כיפור חליתי/אניוויי זה יום עצוב מהתנ"ך גיליתי"); הלוק שלה והעריכה הביזארית של הקליפ. הכל בשיר הזה פשוט מוזר. אז למה כל כך עובד?
נכון לעכשיו השיר עוד לא פרץ את "המעגל התל אביבי", אבל מכיוון שאנחנו כבר בוגרי אקדמיית דודו פארוק, אפשר לקוות שהתגובות יהיו שונות הפעם. כאמור, אנחנו *אמורים* להרגיש מוזר בזמן ההאזנה אליה, ו-nunu לא לוקחת את עצמה ברצינות מדי ולמעשה משתמשת בקרינג' ככלי לקידום הסיפור שהיא מספרת: האכזבה מחוסר ההצלחה שלה עם "בנים".
המילה בנים לא נבחרה במקרה, כמו בחלקים רבים מהשיר עצמו, היא משקפת את שיח הממים האינטרנטי, שכולל בהרבה מקרי אינפטיליות מכוונת. אפשר להסתכל על השיר הזה כסוג של קפסולת זמן שמייצגת את רוח התקופה, ואם כבר ממים, אז אשתמש לרגע בתבנית מוכרת: אני אספר לילדים שלי שזה מה ששלט בטיקטוק ב-2021.
מי שעומדת מאחורי הדמות היא נעמי אהרוני גל בת ה-23. בתיכון היא למדה בעירוני א' לאמנויות בתל אביב (ממנו יצאו דודו טסה, מרגי, ממ"ב ואחרות) ובאופן מפתיע, דווקא צה"ל, מי שנחשב בעיני רבים לגוף הכי עתיק ומיושן במדינה, זיהה את הכישרון של הזמרת וגייס אותה למסלול של מוזיקאית מצטיינת שאפשר לה לקחת ימי חופש מרובים על מנת לעסוק במוזיקה.
קשה לדעת אם נונו, שכאמור מאיימת להפוך להיות דודו פארוק בגרסה הנשית, יכולה להמשיך במתכונת הזו. קשה אפילו לדעת אם השיר הזה יהפוך ללהיט מחוץ לגבולות תל אביב, שם הוא כרגע מבסס לעצמו קהל מאזינים אדוק. מה שכן, נעמי יכולה להשפיע בקלות על המוזיקה שנשמע בקרוב בישראל; השיר שלה כבר קיבל קידום מאנשים בתעשיית המוזיקה כמו ג'ימבו ג'יי ונכנס באופן חלק לפלייליסט של MTV - וכרגע מספיק שאמן או שניים יראו את זה בתור השראה.
פייר? כבר תקופה שהמוזיקה ישראלית עומדת במקום, ולמרות שבשנים האחרונות יצאו כמה וכמה להיטים ולצדם פרצו גם כמה וכמה זמרים וזמרות חדשים - הסאונד של הפופ הישראלי די תקוע. מאז "פאוץ'", שיצא בקיץ 2019 - "מועבט" בהחלט זעזע קצת את האדמה עליה אנחנו רוקדים, ובקיץ הקרוב נקבל כנראה עוד כמה שירים בסגנון הזה - לא הגיע השיר שגרם לכולנו לתפוס את הראש ולשאול "מה לעזאזל שמענו עכשיו?".
אפשר להאשים את הקורונה או את הזמרים שמפחדים לצאת מאזור הנוחות (כנראה שילוב של השניים), אבל זה לא באמת משנה, כי בסוף התוצאה שאנחנו מקבלים היא קיפאון מוזיקלי. להיטים רגעיים שנשמעים פחות או יותר אותו הדבר ומתחלפים כל שבועיים. בדיוק בגלל זה "בנים" תפס אותי מיד כשהמחשבה הראשונה היא "זה הדבר הכי מוזר שראיתי", והשניה היא "אני רוצה עוד".