הנשמה צריכה כביסה

כבר מהשם - "עולם אלקטרוני" - ידעתי שאני הולך להתעצבן. נשמתי עמוק, לחצתי פליי והבנתי שהתחושה שלי הייתה נכונה, אפילו נכונה מדי. השינוי בסגנון המוזיקה של מוקי לא חדש ואפילו כבר די ישן ("ילד של אבא" יצא ב-2013), אבל באמת שהפעם הוא שובר אפילו את השיאים של עצמו עם שיר שבגדול היה אמור להיות של עידן חביב. וזו לא מחמאה לעידן חביב.

"בייבי, תראי את השמיים מזייפים הכול, אפילו עננים", הוא שר בשורה הראשונה, ואם לצטט את מוקי של 2001 - הרגשתי שהנשמה שלי צריכה כביסה. אין לי מושג מה קרה בסשן הכתיבה שלו עם רון ביטון, גיל וויין, יוסף בך וגל פינדלינג, אבל אני רק יכול לתאר שהראפר לשעבר נכנס להתקף שבו הוא מסביר כמה נמאס לו מהעולם של היום. כמה נמאס לו מהרשתות החברתיות. חבל שאף אחד לא עצר אותו, והחבורה הזו שהוציאה כבר כמה וכמה להיטים בישראל זרמה עם הרעיון במקום להגיד לו "אוקיי בומר".

האדם היחיד שטהרנות מתקתקה כזו תעבור חלק אצלו הוא כנראה שלמה ארצי, כי זה מה שהציבור מצפה מאמן ותיק כמוהו. מוקי ממש עוד לא שם. בארצות הברית יש ראפרים שעברו את הגיל שלו ועדיין מוציאים שירים, רק השנה נאס בן ה-48 הוציא אלבום והתקבל באהבה מאוד בקרב חובבי ההיפ הופ וגם קצת מעבר. ראפ לא חייב להיות ילדותי, הכל תלוי בנקודת המבט ממנה הוא כותב.

 

ואם הוא לא רוצה לעשות ראפ, הכל בסדר - הבעיה שהוא עדיין מראה סימנים כאילו כן. בשיר הקודם שלו, "עניבות", היה ניסיון לעשות סוג של רגאטון אפרו ביטס. משקפיים עגולים שחורים, משחקי זוויות עם מראה, וורס מהיר שכולל קפיצות במקום עם הברכיים למעלה. והקרינג', אוי הקרינג'.

"עולם אלקטרוני" זה לא השיר הראשון שמוקי לא כותב בעצמו, ועדיין קשה להתרגל לעובדה שהוא בוחר לפנות לכותבי להיטים. ממנו מצופה ללכת לעולמות אחרים, גם אם הוא רוצה שייצא מזה להיט. אגב, זה לא אמור להעיד שום דבר על ביטון או סתיו בגר - פשוט מהם אני מצפה להתחיל לסנן קצת יותר את האמנים שהם עובדים איתם ולהישאר בעולמות של נועה קירל-מרגי-מאיה דדון.

עדיין לא איבדתי את התקווה עם מוקי. אולי אני שומר לו חסד נעורים בגלל שירים כמו "לא רואה ממטר" ו"תן לפה ת'מיקרופון", אבל אם זה ימשיך ככה בסוף את העצבים תחליף אדישות - ואין דבר נורא יותר מזה. את הקלישאה הזו גם מוקי מכיר.

תכילו אותם

מדי פעם יש איזה שיר שעל הנייר לא אמור לעשות את הקרוסאובר אבל איכשהו הוא מצליח, אני מאוד מקווה ש"חסרה לי ברמות" של בנאל בן ציון ושירז אברהם הוא הבא בתור. קשה להסביר מה ספציפית תופס בשיר של בן ציון ואברהם, אבל מהר מאוד הוא הפך להיות מהשירים האלה שלוחצים שוב ושוב על פליי. ושוב. על הנייר מדובר בעוד שיר גנרי עם לחן באווירת טורקיה-לייט של פעם, אבל כנראה הסלסולים שלא עברו מניפולציה (או לפחות ככה זה נשמע) מרגישים אמיתיים מספיק.

אם אני בכל זאת צריך להצביע על הייחוד של השיר ומה שעושה מוציא אותו מרשימת הגנריים הן המילים שנכתבו על ידי משה סיבוני. שילוב של שורות כמו "הכל אצלי מוזר, לא מצליחה להיפתח/ אף אחד לא מכיל אותי אז הנה עוד אחד חתך" ו"אתה חסר לי ברמות קשה לי בלילות/ כולי צלקות - זה שורט ת'נפש" - גורמות לרצות לצרוח. ליטרלי לצרוח את הפזמון ורצוי עם היד באוויר.

לפני שהיא נשברת

"שוב אני נשברת" של הגר יפת הוא עוד שיר שלא ברור איך לא הפך עדיין ללהיט. הוא יצא בסוף ינואר, עשה מיני סיבוב ביוטיוב, אבל לא התרומם מספיק. למרות שיפת מסלסלת, זה בכלל לא שיר באווירה ים תיכונית - הכלי הבולט ביותר בהפקה הוא הגיטרה החשמלית שעושה חשק להופעה. אם זמרת כמו עדן בן זקן הייתה שרה אותו הוא כבר היה הופך את המדינה, אז אין שום סיבה שזה לא יקרה עם יפת.