אפתח בווידוי: הייתי בגן דתי, גדלתי בבית מסורתי ועד היום אני נכנס מדי פעם ליוטיוב בשביל לראות ולהתרגש מהסצנה מהסרט בופור שבה מזמרים בבית הכנסת את "לכה דודי" - אבל למרות כל אלה עדיין לא הצלחתי להתחבר ממש לגל הפופ האמוני ששוטף את המדינה בשנים האחרונות.

שלא תטעו, "הלב שלי" של ישי ריבו הוא בהחלט שיר מרגש ומחזק, אבל מאסתי בכל "שירי הגיטרות" שעד לפני כמה שנים היה אפשר לשמוע רק מסביב למדורות בחופי הים ובשנתיים האחרונות כבשו כל פלייליסט בכל תחנת רדיו.

בזמן שאנשים זעמו והתלוננו על כך שמדובר בשלב נוסף בתהליך ההדתה (אין באמת דבר כזה) שהמדינה שלנו עוברת, אני סתם נשארתי לעמוד שם בפינה בלי דעה אמיתית. מצד אחד לא באמת התחברתי לשירים ברמה המוזיקלית, אבל עדיין הרגשתי צורך להגן על הזכות של אותם אמנים ליצור, לנגן ולשיר מה שהם רוצים - ולפני כשבועיים הגיעה נקודת המפנה מבחינתי וקוראים לה "סיבת הסיבות" של ישי ריבו.

לא ברור מה גרם לריבו לצאת מאזור הנוחות של רחבת הכותל, אבל אני בהחלט אסיר תודה כי זה פשוט שיר מושלם. אם עד עכשיו קראו למוזיקה הזו פופ אמוני רק מתוך ההנחה הפשוטה שהסגנון הזה הפך לפופולרי, עכשיו הגיעו גם האלמנטים המוזיקליים האמיתיים של הפופף לא עוד גיטרה חמודה ואינטימית, אלא הפקות גדולות וסוחפות. אם עד לא מזמן הכלי הבולט בסגנון היו בעיקר המילים המרגשות שרובן לקוחות מהמקורות - עכשיו עוטפת אותן גם מנגינה שמכריחה אותנו להזיז את הראש. רוצה לומר: פופ אמוני (סוף סוף) התחלנו.

איך אני יודע שלא מדובר במקרה חד פעמי? כי גם חברו של ריבו, חנן בן ארי, שלמרות הכיפה שעל ראשו נמנע בשנים האחרונות לשיר שירים דתיים פרופר, הצטרף בשבוע שעבר לחגיגה עם "חולם כמו יוסף". כן, ברור שיש לו שירים עם מסרים אמוניים, אבל אם תחשבו על הלהיטים הגדולים שלו באמת תמצאו את "תותים", "ויקיפדיה" ו"אם תרצי", וכשמסתכלים על הסקאלה של הזמרים בז'אנר הדתי, ריבו עומד שם בצד הימני ומזוהה כזמר חסידי, ובן ארי נמצא בקצה השני ומפלרטט חופשי עם העולם החילוני.

אני חייב להודות שכשראיתי את שם השיר החדש של בן ארי גלגלתי קצת עיניים כי חשבתי שאני הולך לקבל עוד בלדת גיטרה, אבל אז לחצתי פליי וקיבלתי פצצה למוח: סינתיסייזר אייטיזי שהכי תואם לקו של מוזיקת הפופ העולמית הנוכחית, אותו קו שהפך את דה וויקנד ב-2020 מעוד זמר ארנ'בי אהוב לכוכב עולמי. אגב, זה לא רק שבן ארי אימץ קו מוזיקלי "חילוני", אלא גם הקליפ עצמו של השיר החדש צולם בקודש הקודשים של החילוני התל אביבי -  בניין ה"תדר" בבית רומנו - מקום שהוא בעיקר מפגשם של היפסטרים מרחבי העיר הלבנה.

לזמרים חובשי הכיפות יש הזדמנות מעולה להמשיך ולבסס את מעמדם במיינסטרים הישראלי מסיבה נוספת; האמנים ה"חילוניים" פשוט הלכו לאיבוד: שירי מימון, למשל, לא מבינה שבתור זמרת עם קול מצמרר היא לא צריכה לגלוש למחוזות נועה קירל ולשיר על כפית נוטלה ולרקוד באולם ספורט של בית ספר, וגם עברי לידר לא צריך להתלבש כמו היפסטר מהסקייט-פארק ולעשות ראפ כשהוא עם קפוצ'ון וכובע גרב על הראש - חבר'ה, מישהו צריך להגיד לכם את זה, הגזמתם לגמרי.

בזכות ספוטיפיי ואפל מיוזיק אנחנו נמצאים בנקודה שבה המוזיקה העולמית מעולם לא הייתה זמינה יותר לקהל הישראלי, ואם דואה ליפה ודה וויקנד עולים לנו על העצבים בימים האלה עם הפוסטים באינסטגרם, אז אנחנו נחפש "גרסה עברית" שלתדבר אלינו הרבה יותר. היום זה כבר לא מעניין אף אחד אם השירים האלה ידברו על עקדת יצחק או כיבוש היצר, וכל עוד הקצב עושה לאנשים טוב - זה יעבוד.

שלא תטעו, אין לי חצי תלונה על כך שהפופ האמוני עוקף בימים אלה בסיבוב את הפופ "החילוני". להפך, אני מאמין גדול בתחרות, ואם עד עכשיו הזמרים "הבוגרים" בישראל הרגישו שהם נמצאים בקרב (אבוד מראש) מול הזמרים הצעירים, אולי עכשיו הם יבינו שפה נטועה התחרות האמיתית שלהם ובקצב הזה הם יהיו נתונים רק לחסדי השם.