למקרה ועדיין לא קיבלתם את הממו: הרוק בישראל מת. נפטר. הלך קפוט. תכלס? יהיו גם כאלה שיתווכחו אם הוא אי פעם באמת התקיים מחוץ לאזור חיוג 03 (עם הבלחות ב-04). הז'אנר שמתבסס בעיקר על גיטרות, תופים וטל מוסרי, עבר כבר בשנים האחרונות אדפטציה למציאות הישראלית - וגם בחו"ל קורה תהליך דומה עם מונסקין זוכי האירוויזיון ועומר פדי הישראלי הצעיר שעושה חיל בפופ האמריקאי - אבל בישראל כמו בישראל, בשביל לכבוש את הקהל הישראלי צריך את האלמנט המזרחי.
הרוק הישראלי פלרטט במשך שנים עם המוזיקה המזרחית. לפעמים זה היה אבנר גדסי ולפעמים ברי סחרוף, אבל אין ספק שמי שבאמת לקח את הקשר הזה לשלב הבא הוא דודו טסה, מי שהתחיל כילד פלא והפך לרוקיסט עם אלבומים בעירקית והצלחה ברחובות איסטנבול. למרות ההצלחה של טסה, אם נצטרך להצביע על הראיה האחרונה בחקירה האפידימיולוגית של הז'אנר בישראל אז האצבע שלנו תופנה בצורה אוטומטית לכיוונו של בר צברי.
קצת כמו טסה, גם צברי התפרסם בגיל צעיר כשהשתתף ב"אייל גולן קורא לך" עם "עכשיו", שיר מקורי שכתב והקדיש לבת הזוג שלו שנפטרה מסרטן. אחרי סיום התוכנית הוא זכה להצלחה שדעכה די מהר, ואם להוציא את הופעת האורח שלו באלבום הבכורה של טונה - צברי נעלם מאז. איפה הוא היה? באזור חיוג 04, בחדרה עיר הולדתו, שם הוא עבר מסע לחיפוש עצמי, ובארבע שנים האחרונות עבד יחד עם המוזיקאי עדי לוי על האלבום "רוקנ'רול בצהריים" שכולל את אחד הלהיטים הכי גדולים של ישראל 2020 - "ג'וני" כמובן.
את ג'וני, שכאמור היה להיט מפלצת בשנה הכי מפלצתית שהייתה לנו, צברי לא מינף - בין אם מבחירה או לא כי להתראיין למשל הוא סירב במשך כל התקופה הזו - הוא חיכה ל-2021 ולחזרת ההופעות, וביום שבת האחרון השיק את אלבום הבכורה שלו בהופעה חגיגית ב"רידינג 3" בנמל תל אביב. מה אני אגיד לכם? מדובר בשד. מלעון. ממזר בן ממזר, ועוד כמה סופרלטיבים ששאלתי ממרגול ויכולים לעשות את העבודה כדי לתאר את מה שעושה צברי על הבמה.
את כל המחמאות האלה חילקתי לצברי כבר אחרי השיר השלישי של הערב, כשהוא עזב את הבמה ועלה על הבר תוך כדי שהוא מחליק באלגנטיות ל"עת דודים כלה" של זוהר. "כן, מה יש? אז אני על הבר כבר בשיר השלישי. אין חוקים הערב", ענה צברי לשאלה שאף אחד לא שאל, והוסיף: "מישהו פעם כתב את החוקים אבל צריך לכתוב אותם מחדש, לא?".
והוא לגמרי התכוון לזה: במשך כל ההופעה הגיטרה החשמלית והתופים נתנו את הטון כמו אצל ברי, אבל הקהל הניף ידיים כמו אצל עומר. מ"רוקנ'רול בצהריים" המועבטי, דרך "בא אדם" עטוף אווירת הרטרו, "כמעט" הגרובי, וכמובן "ניצוצות" המרסק (אותו הוא ביצע יחד עם שי צברי, ולא, אין קשר משפחתי) - על כולם הוא ניצח עם סלסולים ועליות גבוהות שחודרים בדיוק ללב. כמו שהזכרתי כבר, צברי נמצא על אותו מנעד כמו זה של גדסי וממשיכי דרכו, רק שלעומתם הוא שבר שמאלה חזק למזרחית. היו רגעים שזה שרט אותי לגמרי, כי לשנייה התענגתי על החשמלית ורגע אחר כך הגיע סלסול. צברי הבטיח וקיים, אין חוקים.
בנוסף לשירים המקוריים שלו, הוא ביצע בהופעה שירים שלמעשה מרכיבים את תעודת הזהות שלו כמוזיקאי: יחד עם שי הוא שר את "צלצולי פעמונים" שהוקדש לאהובה עוזרי שאימצה בעבר את שניהם, בהמשך הוא הפתיע את הקהל עם ביצוע ל"הגולה" של אותו דודו טסה, ולבסוף קינח עם מחרוזת "חביבי יעני". אה, ורק בשביל להוכיח את הטענה שלי - הוא שר גם את הפזמון מ"מנגן ושר" של אבנר גדסי.
אני אגיד עכשיו משהו שיכול להיתפס כעלבון - אבל ההפך הוא הנכון, נודר: אחרי שהסתיימה ההופעה הבנתי בדיוק למה שאר השירים של צברי (חוץ מ"ג'וני" כמובן) לא ממש תפסו. זה לא שהם לא שירים טובים חלילה - פשוט הם לא משהו שתשמעו באוזניות באוטובוס או לבד בבית. רוב המוזיקה של צברי מתאימה לחפלות, לאירועים המוניים, כי זו פשוט מוזיקה שאסור לכם לשמוע לבד, המנוע שלה זה חברה של אנשים. הייתי שמח לראות איך ההופעה הזו הייתה נראית בבארבי האינטימי ומלא הנשמה או בפינת רחוב בכרם התימנים השמח ומלא ההיסטוריה. זה היופי בנשמה המגוונת שצברי מביא איתו לבמה, היא יכולה להתאים לכאן או לכאן.
אגב, במשך כל ההופעה לצברי היה חשוב לפנות לקהל ולערב אותו בתהליך שהוא עבר עד אותו רגע. לקראת סוף הערב הוא שוב פנה לקהל שהתמסר לאווירת החפלה מהולה בדיסטורשן, ושאל אם זה באמת קרה עכשיו, אם הוא באמת נתן את ההופעה שחלם לעשות. אחר כך הוא הודה "למלך מלכי המלכים", בירך ברכת שהחיינו וביצע את "ג'וני", השיר שגרם לאנשים לגרד בגוף מרוב חלומות על נופים ועולם בשנה שבה רובנו לא זזנו מטר מהבית.
יש מקרים שבהם להיט ענק (ממש ענק) יכול לפגוע באמנים, ואפשר רק לקוות שאותו "ג'וני" שעזר לצברי להתניע את הקאמבק לא יגרום לישראלים לראות אותו כ"וואן-היט-וונדר". לתייג אותו כזמר של שיר אחד תהיה טעות ענקית - וזו טעות שרבים בישראל עושים. באותו ערב צברי הוכיח שיש בו הרבה עומק, המון יכולת לקרוע את הבמה, חדשנות, יצירתיות, זיקה לעבר במידה הנכונה ובעיקר בשלות. מגיע לו יותר.