השיר הכי עצוב באלבום החדש של בילי אייליש נקרא "NDA". בשיאו היא מסבירה שהיא נאלצה לבקש מאיזה דייט שלה לחתום בסוף הערב על מסמך, "נון דיסקלוז'ר אגרימנט", בו הוא מבטיח שלא יילך ביום למחרת לאיזה אתר רכילות ויספר מה בדיוק קרה ביניהם. עכשיו תחשבו על זה רגע: צעירה בת 19 שצריכה לחשוב כמו עורך דין לפני שהיא מסיימת דייט כושל. הייתם מתחלפים איתה?
האלבום השני של אייליש, שיצא השבוע, נקרא "Happier Then Ever",כלומר אייליש מכריזה שטוב לה, כיף לה, והיא נהנית מהחיים (וזה למרות ששיר הנושא מסביר משהו אחר וטיפה מריר). אייליש היא כבר לא הנערה המבולבלת שהייתה סביב האלבום הראשון, היא למדה לאהוב את עצמה ואת הגוף שלה. על העטיפה היא מצולמת כמין מרילין מונרו מודרנית עם מבט מלאכי. כן, הנערה שהתחבאה מאחורי סווטשירטים ענקיים התבגרה והיא בשלה לקלוז אפ שלה.
כמו שכבר היה ידוע מראש, האלבום כולו הוא ניסיון להתמודד עם מצבה כנערת הפופ המפורסמת בתבל. בשיאו, בלב האלבום, נוצץ השיר/מונולוג "Not My Responsability" שנפתח במשפט "אתם מכירים אותי? מכירים אותי באמת? יש לכם דעות על הדעות שלי?", שיר שהוא כולו דיון של אייליש בקושי שלה להיות כל כך חשופה, להיות הבחורה הזאת שכל מילה שלה היא כותרת בכל העולם.
זה מונולוג יפה, עמוק וחכם. אייליש ואחיה פיניאס שכתבו את כל השירים באלבום (פיניאס גם הפיק) הניחו אותו על מצע של קלידים שעושים קצת לא נעים - אבל באופן מעניין ונכון. היא חשפה אותו לראשונה בהופעה מול קהל במיאמי וכאן הוא הופך ליצירה בפני עצמה. השיר/מונולוג הזה לבדו יגרור בצדק מאמרים, דעות ותגובות כי הוא מצליח לזכך את הדיון בפרטיות של האנשים הלא פרטיים. במיוחד כשמדובר באדם כל כך צעיר.
גם שאר השירים באלבום עוסקים ברובם בעניינים האלה מזוויות שונות. זה יכול היה להיות מעיק - אבל זה לא. להפך; זה הופך למופע עוצמתי של אמנית שיש לה מה לומר, ומה גם שהשירים עצמם, בניגוד ללהיטיה הראשונים כמו "Bad Guy"' מתרחקים מגימיקים וקוליות ומכל הוק שאמור להביא מיליארד צפיות ביו טיוב. אפילו "Therefore I Am", הסינגל המוביל, הוא רגוע ולא מתנפל. שיר נהדר. וככה לכל אורך 56 הדקות, הכל מנסה להישמע אמיתי. בסיטואציה אחרת, יתכן שחלק מהמעריצות הצעירות שלה היו מתבאסות שאין שום שיר להפוך אותו למשהו ויראלי בטיק טוק.
בילי אייליש, וצריך לנשום עמוק לפני שאומרים את זה, מודיעה עכשיו לעולם שהיא אישה רצינית. אמן רציני. שהיא לא מסכימה להתחרות על פסגת המצעד של הבילבורד, ואכן אף אחד משירי האלבום לא נמצא כרגע בין 100 הלהיטים של אמריקה - וזאת אולי האמירה הגדולה מכולן.
כדי להבין את העומק צריך להקשיב לאחד השירים היפים באלבום, "Billie Bossa Nova", שכשמו כן הוא: בוסה נובה עגמומית ויפייפיה. זמרות פופ צעירות אינן שרות בוסה נובה. רובן כלל לא יודעות מה זה. בוסה נובה הוא הטריטוריה של הרציניים והמתוחכמים; מאנטוניו קרלוס ז'ובים ופרנק סינטרה ועד בבל ג'ילברטו. זה מקצב קשה לביצוע, ועד היום מעריצים בכל העולם את אסטרוד ג'ילברטו על הביצוע שלה ל"נערה מאיפנימה". אייליש מיקמה את השיר הזה כרצועה השלישית באלבום, ומי שמחפש לשחק בדוג'ה קאט - הגיע למקום הלא הנכון.
וזה לא רק מעורר הערכה. בשבילי, כמי שהיה ספקן לגביה, זה הרגע שבו אני מתאהב ומוכן להתמסר. האישה הזאת היא לא כוכבת של רגע - היא פה כדי להישאר. אין דיון על כך שהיא שרה מעולה והביאה איתה איזה גרוב חדש, וביחד עם אחיה הם אלופים בלכתוב שירים טובים. בעידן אחר היו אומרים שהיא עברה עכשיו מפופ לרוק אלטרנטיבי. אבל זאת אמירה שתפספס את העניין.
בילי אייליש עושה פשוט מה שבא לה. או יותר נכון מה שהיא מרגישה כרגע, ומה שבא לה זה לפרוש את החיים שלה, כמו שהם, ובעיקר את הקשיים שמביא איתו הפרסום המטורף של הרשתות החברתיות. כזכור, היא עברה לא מעט סערות סביב אמירות שלה שצצו פתאום; פעם זה היה שימוש בסלנג גזעני נגד אסייתים ופעם אחרת טענו שהיא משתמשת בקהילה הגאה באופן צורם. כמובן שהכל שטויות. מה כבר יודעת ילדה בת 13 ששרה מול הזמר אהוב עליה בהופעה?
ולא שהיא מבקשת הנחות. אייליש לא מקטרת. להפך. כבר בכותרת היא הסבירה לכם שטוב לה, הכי טוב לה מאי פעם. היא רק מעוניינת לשתף אתכם במחירון. זה אלבום אישי מאוד, אולי אחד האלבומים הכי טובים אי פעם שחשפו את תחלואי הפרסום ובאופן אינטיליגנטי ומעורר אמפטיה. אני מניח שאנשי החליפות בחברת התקליטים לחצו שיהיה להיט. הם בטח אמרו לאח ולאחות בפנים כאילו נעימות "היינו חושבים שאולי יהיה כדאי למצוא להיט יותר קליט. אחד. לא הרבה. שיהיה לנו עם מה לעבוד". אני מניח שאייליש גיחכה.
צריך המון אומץ לעשות את מה שהיא עשתה, ואולי רק בחורה כל כך צעירה שגדלה בעולם חדש לגמרי מסוגלת לעשות את זה בלי להתבלבל. בלי להיגרס מתחת לגלגלי התעשייה. לכן גם לא נכון להגיד שהיא משנה כיוון. היא לא מיילי סיירוס. היא לא אחת שבכל פאזה בחיים תנסה משהו אחר. היא הלכה פנימה וככה זה נראה.
מעניין להשוות אותה לכוכבי העל האחרים של התקופה. נניח ליל נאס X, שמותח עוד ועוד את גבולות הסיבולת של המיינסטרים האמריקאי עם הומואיות קווירית שחורה ובוטה. אצלו זה אמנם בפורמט להיטי, אבל המשותף לשניהם זה "אי דפיקת החשבון". הם לא שמים קצוץ. הם מפורסמים ועשירים. ויש להם כבר הרבה יותר כסף ממה שהם צריכים לכל החיים, ומה שבא להם זה רק להיות הם עצמם.
והנה משהו שלא הולך לפי התסריט הצפוי: הרי התעשייה, הכסף והלחצים אמורים לכופף זמרים כאלה ולדרוש מהם לספק את ליטרת הבשר. המנהלים הגדולים של לוס אנג'לס יודעים בדיוק איך עושים את זה, זאת ההתמחות שלהם. ולכן אייליש ונאס X הם כזאת דרמה. וזה בדיוק ההפך מטיילור סוויפט. אייליש לא שרה על חברים מפורסמים. אין לה יריבויות דרמטיות עם יוצרות אחרות. היא ילדה שרוצה לספר מה קורה לה באמת. ובאמת שלה, תיקים של לואי ויטון זה לא עניין. היא יודעת שאם רק תבקש - ימלאו לה בבית חדר מהם ובחינם.
כך שהאלבום הזה, מעבר להיותו נהדר, וכיפי להאזנה, הוא גם קריאת השכמה לכל זמרי העולם. אייליש לא מפחדת שבלי להיטים היא תופיע בפני פחות קהל. היא בעצם לא מפחדת מכלום, חוץ מאשר מהשדים הפרטיים שלה, ואיתם היא מתמודדת באהבה. אחרי האלבום הזה, כבר אי אפשר להגיד "היינו חייבים" או "נאלצנו". פתאום כששומעים את אייליש, האלבום האחרון של אריאנה גרנדה, שבו היא כאילו התמודדה עם תקופת הקורונה הראשונה - נשמע עוד יותר בינוני. רבאק, זה מה שהיה לך להגיד?
וזה לא שאייליש מתנשאת. אני בטוח שגם היא רוקדת בבית מול הטלוויזיה כשעולה שיר של דואה ליפה. היא פשוט לא מתחרה איתה באותו מגרש. אני לא בטוח שהאחים אוקונל הם התשובה המודרנית למדונה. למעשה, אני בטוח שהם לא. אייליש לא תמציא את עצמה כל פעם מחדש עם סגנון מוזיקלי אחר. היא פשוט תהיה יותר ויותר רצינית. גרסה חדשה של לנה דל ריי, ובלי שום קשר לקייטי פרי.
זה כיף גדול לגלות בתוך שגעת הטיקטוק, ניפוח השפתיים, ועודף העיסוק באיפור ופילטרים, איך הפכה הגיבורה הגדולה של הדור החדש הזה לקול משמעותי - ועוד לפני גיל 21. בעיני זה סוג של תקווה. כמעט כמו החלפת השלטון בישראל.