שלום חנוך בן 74 והוא גאון. הוא כתב כמה וכמה מהשירים הכי יפים שנכתבו בעברית, וזה כולל טקסטים ולחנים. הוא נתן את הטון לרוק הישראלי כמו שאנחנו מכירים אותו; הוא זה ששדרג את אריק איינשטיין ופתח לו את התיאבון; והוא זה שארגן וכיוון את מאיר אריאל. "למה לי לקחת ללב", "מאיה", "לילה", "אדם בתוך עצמו", "שיר דרך", "אבשלום", "סוף עונת התפוזים" ו-"ילדים של החיים". שמונה שירים שבחרתי כמעט באקראי ואפשר בקלות לבחור שמונה אחרים. גאון.
פול סימון מכר לא מזמן את כל השירים שלו לסוני תמורת כמה מאות מליוני דולרים. שלום חנוך לא מכר עדיין כלום, ואולי בגלל שהוא עדיין צריך להתפרנס וממשיך להופיע כל השנים האלה במה שהפך כמעט לסוג של טקס של שבט הולך ונעלם. ייתכן שהצורך של יוצרים ישראלים להופיע הוא דווקא יתרון, כי זה גורם להם להמשיך וליצור - והיצירה בעשור השמיני של החיים, בטח אחרי שהשגת כל כך הרבה - היא משהו אחר.
שלום חנוך כבר לא צריך להוכיח כלום. ואם הבנתי נכון מהראיון שלו עם רינה מצליח - הוא גם הפנים את זה. מה שלא הפריע לו לפלרטט איתה, באופן הכי שרמנטי, ולהוכיח שאת הקסם שלו על נשים עדיין יש לו. הוא פתיין והוא נהדר בזה. אז גם אם הוא מוציא אלבום חדש, כזה שהוא לא שיא היצירה שלו - זה ממש לא אסון. היו לו מספיק שיאים. אתה כמובן לא יכול להגיד לו את זה בזמן אמת, כי אין לו כוח לשמוע, אבל אני מניח שבמבט לאחור גם הוא יודע איזה מהאלבומים האחרונים שלו היה פחות מוצלח.
לכן גם ההתייחסות שלו ליצירת אלבומים היא הרבה פחות לחוצה מאשר בשנים שבהן התחרה עם כל העולם. הוא כבר לא מתחרה עם איש, ובני גילו ששרדו בחזית הם איקוניים כמוהו, אלה שלא שרדו הם כבר לגמרי לא תחרות, והאלבום שלו יכול להיות הרבה יותר פריסטייל, אווירתי, עם פחות מתח על מיצוי כל שיר והפיכתו ללהיט.
בקומוניקט שצורף לאלבום החדש הסביר חנוך שהוא נוצר מעבודה משותפת עם אלי מגן ומשה לוי שאליהם התווסף במהלך הדרך תמיר מוסקט. עם כל הכבוד לשמות הוותיקים - מוסקט הוא זה שהוסיף את הטאץ' העכשווי. השירים שבהם תרם את שלו מופיעים ברצועות "הרצל לילנבלום"; "שחור ולבן"; ו"לקרוע את ים סוף" מתוך האלבום, ונותנים את הטון. התוצאה: אלבום של מאסטרים מבוגרים אבל לא מיושן. אין על זה אבק ואין תחושת דז'ה וו. זה קצת יותר מדי ג'אזי בעיני - אבל זה כבר עניין של טעם.
את הטוב והבעייתי באלבום הזה מדגים היטב השיר "קרני השמש והגשם". זה שיר במסורת "שיר ללא שם" ובלדות רומנטיות אחרות של חנוך, אלא שבגרסתו המבוגרת חנוך מפרק את המבנה המסורתי: יש בית ופזמון, ואחריו עוד פעם בית ופזמון שבהגשתם הוא מתחכם מעט, ואז, כשנדמה לך שזה שיר כזה קצת סתמי, מגיע פתאום עוד פזמון קורע עם הוק מושלם ואז זה הופך לשיר נהדר. האם זה מה שייקרה לו בעתיד בהופעות? הוא יסתדר למשהו הרבה יותר ניצחוני? או שאולי בכלל איזה יוצר צעיר יבחר אותו לקאבר ויהנדס אותו בפורמט הרגיל כדי שיהפוך ללהיט תקני.
כמו שכבר הבנתם אין כאן להיטים. יש שירים יפים יותר ויפים הרבה יותר. רובם מוגשים באווירה ביתית שנראה כי מטרתה ליהנות את היוצרים ולעניין את השומעים, ופחות להתרכז במיצוי הפונטציאל של כל שיר כדי שיהפוך ידידותי לרדיו ולקלאסיקה. אני אפילו לא יודע להחליט אם זה טוב או רע. האם תענוג להקשיב לאלבום אינטימי ורגוע - או שזה מאכזב כי התחושה היא שמסתתר כאן אלבום הרבה יותר משמעותי.
שלום חנוך קצת יותר מבוגר מהמדינה, וכשהוא שר "הזמן עובר" ומתעסק בזמן שעובר, ובגעגועים לאריק איינשטיין ולמאיר אריאל - זה ישר נכנס לך ללב. במיוחד אם אתה מהדור הנכון או מהאסכולה הנכונה. זה שיר יפיפיה אבל מאוד ספציפי. אני מאוד אופתע אם אשמע אותו מתישהו בגלגלצ בשעות היום. נהוג היה לטעון שהרוק הישראלי הוא כל כולו אשכנזי - אבל נדמה לי שבישראל המעורבבת של היום השיוך העדתי פחות רלוונטי. שלום חנוך הוא בעיקר דור הולך ונעלם ומעט מאוד קהל צעיר גדל עליו. יש לו פחות ממאתיים אלף עוקבים בספוטיפיי ואני לא רואה אותו נדבק בדואט עם סטטיק ובן אל.
כמו שכולנו יודעים אין כבר בעולם הרבה זמרי רוק צעירים ומשמעותיים. אנחנו בעידן המוזיקה השחורה והפופ בהטייתו אלקטרונית. כמות האלבומים החדשים שיוצאים לשוק פחתה, וכל החוויה של האזנה לאלבום כבר לא נמצאת בחזית המוזיקה. נדמה ששלום חנוך מבין את זה ומתייחס לאלבום הזה קצת כמו אל ג'אם סשן של שירים חדשים, כי הרי יש שירים כאלה שבעולם הקודם היו מופיעים רק כקטעי בונוס בקופסאות מהודרות של לקטים - וכאן הם לגמרי חלק אינטגרלי מהמרקם.
מה שכן - שלום חנוך משדר חיוניות. יש לו אנרגיה טובה והוא לא נשמע זקן, עייף או מנומנם. להפך - הוא גועש, גם אם הוא כבר לא צורח את זה. "אוהב את השמש, אוהב את האור, אוהב את השקט, שונא את קור", הוא שר ב"שחור לבן", שיר כזה, שיעקב גלעד, אם היה המנהל האמנותי שלו, היה מעיף לו בטענה שזה קל מידי, שאין לזה משקל. אבל דווקא באלבום הזה, שהוא כל כך נטול יומרה, יושב נכון ולא בולט לרעה או לטובה.
מה שאני מנסה בעצם לומר זה שההאזנה לאלבום חדש של שלום חנוך חייבת לבוא ממקום של היכרות והבנת החומר. אין טעם להאזין לאלבום הזה אם אין לך מושג מי האיש ואין לך התכתבות איתו. ולא שאי אפשר נניח להבין מיד שהטקסט של "אחת", עם שורות רבות משמעות כמו "אחת להיום ואחת למחר" (סיגריות? אהבות?) – הוא טקסט נפלא לעומת טקסטים אחרים שהם יותר סקיצות שכאלה.
שלום חנוך כבר כתב את כל השירים הנהדרים שהיו צריכים להיכתב על ידו - וכל מה שהוא עושה היום זה בונוס. אז אם "הרצל לילנבלום" מריח מאנרגיות טובות, כוונות טובות, רעננות וכיף, ואם הוא עשוי כולו בטוב טעם נדיר - אין אלא ליהנות ממנו. תכל'ס, מה צריך יותר מזה?