לפני קצת יותר משנה, ביוני 2019, הפציצה טיילור סוויפט את העולם בקליפ המושקע והמוזגם ל-"You need to calm down", סינגל שני מתוך אלבומה "Lover".  זה היה קליפ גרנדיוזי, על שיר פופ לא גאוני במיוחד, עליו היא הלבישה גם שולם עם הצ'ילבה קייטי פרי, וגם מניפסט תמיכה בקהילת הלהט"ב שלכבודו התכנסו ובאו אלן דג'נרס, לברן קוקס, אדם למברט, הקיסר רו פול ושלל משתתפות המרוץ ועוד כהנה וכהנה כוכבים גאים ולא גאים.

כולם התפלשו בסוף בקרב עוגות, ובעגה החדשה קוראים לזה "הלם!" וגם "מוגזם! מוגזם!! מוגזם!!!". לקיץ הנוכחי תוכנן לסוויפט סיבוב הופעות ענק בכל העולם, כולל להיות השם הגדול בפסטיבל האנגלי גלסטונברי - אחת מחותמות האיכות המשמעותיות בתבל.

והנה פתאום, ללא הודעה מוקדמת, באופן שאינו מתכתב עם מכונת השיווק הרגילה של כוכבי פופ מסדר הגודל שלה, ובוודאי לא עם ההרגלים שלה עצמה, יצא השבוע כמעט בחשאי אלבום חדש ומינורי בשם "פולקלור". הפעם לא נמחקו חשבונות האינסטגרם חודש מראש, לא ניתוו עלילות רכילות, ואפילו לא הוכנו מראש שערים. קצת בסגנון ביונסה; ההודעה יצאה בבוקר - בערב הדיסק כבר בשרתי המוזיקה.

הדיון סביב הדיסק החדש והמפתיע באופיו, מתרכז לשאלה אחת פשוטה: האם אתם/אנחנו מאמינים לטיילור סוויפט? וזאת שאלה שהתשובה עליה היא פחות פשוטה ממה שנדמה. זה לא סתם "כן" ו"לא". מי שעוקב אחריה, מי שראה את הסרט הדוקומנטרי בנטפליקס, ומי שזוכר שהיא בחורה עובדת מגיל 14 שהחיים הנורמטיביים שלה הסתיימו בגיל 16 כשאלבום הבכורה שלה כבש את אמריקה - יודע שקשה להתייחס אליה כאל אדם רגיל.

קחו את נועה קירל, תכפילו ב-100, ותקבלו את המרחק של סוויפט מחיי אדם. קירל לפחות תיזכר בעתיד (או כבר נזכרת) בהופעות עלובות בבריכות שחייה בקיץ, מזיעה מול 100 ילדים שאין להם כח, ובלי שיהיה לה חדר הלבשה לרוץ אליו. סוויפט יכולה לחשוב רק על בריכות שחייה פרטיות.

לכן זה לא מפתיע שהקריירה המוזיקלית שלה היא כזאת שמעוררת לפעמים תחושה קלה של זיוף. היא התחילה כזמרת קאנטרי, עשתה קרוס אובר לרוק נערות, ואז פרצה לכיוון הפופ. מהרגע הראשון לא היה ספק שהיא יודעת לכתוב שירים - השאלה היא מה עושים איתם.

באלבומה המוצלח ביותר והכמעט המצליח ביותר "1989" (אלבומה השני "Fearless", מכר טיפה יותר) היא ניפקה שרשרת להיטים חסרת תקדים, ובראשם כמובן "Shake it off" העל זמני, שמדגים את הדיון האמיתי סביבה. השיר הזה, רוק-פופ עם טאץ' פיפטיז, שנשמע כמו המנון תיכון אמריקאי, מדליק ככל שיהיה, יכול היה להיות שיר של אלף זמרות אחרות. בואו נגיד שהוא אפילו יכול היה להיות שיר הקמבק של טוני בזיל בת ה-70 שתמיד חלמה להביא המשך ללהיט שלה "או מיקי!".   

אחרי האלבום הזה שהכתיר אותה לרגע בתואר זמרת הפופ המצליחה בתבל, באו "Reputation" הקודר והאגרסיבי, ואחריו כאמור, בקיץ שעבר, "Lover" הפסטלי והאוורירי מדי. בשני האלבומים לא היה להיט אמיתי אחד שישרוד, וזאת גם ההזדמנות לומר: סוויפט היא לא זמרת ענקית. היא טובה, היא בסדר, היא יודעת לשיר - אבל קול כזה חד פעמי, שעושה את כל ההבדל, זה אין לה. ולכן, עם כל הכבוד לתכנון לכבוש הקיץ את העולם - כל מי שיש לו אף חד כבר הריח שטיילור סוויפט בדרך למטה. לא שחלילה הכרטיסים לא ימכרו, אבל למי יש כח לרכילויות, לריבים, ולחבורת החברות הכל כך מהממת שלה? האלבום החדש, אם מאמינים לה, הוא ציון דרך ותפנית. בגיל 31 היא, אם לצטט מתוך "הביוטריות"; טילור סוויפט "מסירה את האיפור ונשארת לגמרי נטורל מול אור המצלמה". 

האלבום החדש שלה "Folklore" הוא אלבום יפה. היא כאמור יודעת לכתוב הבחורה הזאת, והשיר הפותח "The 1" הוא שיר טיילור סוויפט קלאסי בגרסה המופנמת והרגועה. שיר סבבה. הבעיה היא שבשיר השני, שהוא גם הסינגל הראשון, "Cardigan", פתאום נדמה שטיילור סוויפט החליטה הפעם לעשות לנה דל ריי. המהלכים לקראת הפזמון, לא משאירים ספק טיילור סוויפט חרשה לפני הקורונה על האלבום המופתי של "Fucking norman rockell" שהפיק ג'ק אנטונוף, מלך האינדי של הדור שלו , שחתום על חלק מהאלבום "Folklore". חכו שתגיעו ל"My tears ricochet" שממש שאול מדל ריי. אגב זה השיר היחיד באלבום שסוויפט חתומה עליו לבד.

מהרגע שאתה מבין למי היא מתחפשת הפעם, קצת קשה להתלהב מהפוזה החדשה והמופנמת. אם ב-"1989" היא התהדרה בקנדריק לאמאר, בעיקר כי היא יכולה - הפעם היא מתחבאת מאחורי הדכאון הקל של בון איבר (שמתארח בשיר "Exile")' וכך כל 16 שירי האלבום המאוד אינטימיים האלה, הם כולם בסימן שאלה, האם טיילור סויפט נהייתה זמרת רוק אלטרנטיבית חולמנית? או שזאת סתם פוזה לרגע. שאלה אגב שלא חייבים לענות עליה. כמו שאתם מבינים האלבום מופק מעולה, את רובו הפיק ארון דסנר מ "The national", שגם חתום ככותב השירים, והאיש הזה יודע לשחק עם כפתורים. השאלה היא מה יקרה בעוד כמה חודשים כשהעולם יחזור לעצמו והיא תצטרך לצאת לסבוב ההופעות המובטח?

השאלה המסקרנת היא איך ישתלבו שירי האלבום הזה בין התלבושות, הרקדניות וכל הפירוטכניקה שסוויפט אמורה להביא לאצטדיונים הגדולים של העולם? האם היא פשוט תחזור לניינטיז ותשלב מין קטע אנפלגד שבו תשיר את שירי האלבום הזה? האם ברקע ירוצו קטעי הווידאו שמלווים כרגע את השירים בשרותי המוזיקה שבכולם סוויפט מצועפת, משרבבת שפתיים למצלמה, ורצה ביער/חוף הים/על פסגת הר חשוף כשהכל מפולטר למוות באuוירת פרסומת לבושם "Fake" של מיכל הבינונית? כמו שהבנתם אפשר לחוש הרבה ציניות כלפי האלבום הזה. בקלות.

 

התשובה לשאלה הזו היא: לא אם אתה מה"סוויפטיות" שמעריצות אותה או סתם מבקרי מוזיקה בארצות הברית ואנגליה שמתייחסים אליה נורא ברצינות. באופן שמעט מפתיע אותי, הגרדיאן, הטלגרף וכמובן הרולינג סטון והווראיטי יצאו מגדרם בכל הקשור לאלבום החדש.

אפילו ה-NME נתן לה ארבעה כוכבים, כך שהאנשים שעוקבים אחריה הרבה יותר מקרוב ממני, דווקא קנו את השטיק החדש. האם אני נותר בודד בתחושה שלי שאלבום הזה מזכיר קצת את הפייק שמציף את העולם מצד אמנים נרקסיסטים שמשתגעים מזה שאין קהל ואין הערצה ומבלבלים במח?

בקיצור, אם היא לא מעצבנת אתכם, ויש לכם כוח, זה אלבום חביב. מצד שני אם כבר זה הז'אנר, אולי עדיף שתחזרו לאלבומי הבכורה האיקונים של להקות כמו MAZZY STAR; הקאובוי ג'נקיז וה-SUNDAYS . לזמרות שבאמת ידעו להביא אינדי כמו שצריך, או סתם לאיזה אוסף של אמילו האריס, האישה ששרה קאנטרי אלטרנטיבי לפני שהמציאו בכלל את הז'אנר. עם כל הכבוד לטיילור סוויפט, אותי האלבום הזה לא שכנע בכלל.