הנה עוד דבר שלמדנו מהקורונה: זמרים מאבדים את זה כשאין להם קהל. ביטלת להם את האופציה להופעות, והם יתחילו להציף אותך מכל כיוון; מהסלון, מהטלפון, לייב בפייסבוק - העיקר שתבוא. בתור אחד שאוהב זמרים, יש בזה גם הרבה כיף. מי שלא התמכר עדין ללייבים של רובי וויליאמס באינסטגרם - לא יודע מה הוא מפסיד.
השבוע כל הסיפור הזה עלה מדרגה כשארגון הבריאות העולמי (דרך מותג תרומות שנקרא "גלובל סיטיזן") ארגן מופע בינלאומי של זמרים וזמרות מכל העולם, ששרו מביתם או מאיזה סטודיו שקרוב אליו כדי לעודד אותנו להישאר בבית, וגם כדי לאסוף תרומות לאנשים שעובדים עכשיו כל כך קשה בשרותי הבריאות והרווחה השונים מסביב לגלובוס.
עשרות אמנים, ביניהם גם שמות מאוד מפורסמים השתתפו במבצע הזה. רובם שרו שיר קצר, בדרך כלל של שתיים עד שתיים וחצי דקות, גג שני שירים. וההנחה היא שהאזנה לכל מה ששודר יכול לתת תמונה מעניינת על מצב המוזיקה היום בעולם.
אלא שהתמונה היא לא כל כך מאוזנת. קודם כל האמנים היו כולם אמריקאים או אנגלים. היו כמה אורחים מדרום אפריקה (למה דווקא שם?), שני סינים, כמה לטינים, הודי ולהקת קיי פופ מקוריאה. אבל רק צרפתיה אחת, איטלקי וחצי, ערבי אחד ואף ישראלי (אגב, אם זה אירוע באמת חשוב, מישהו אצל חיים סבן צריך להינזף על כך שסטטיק ובן אל לא נכנסו לרשימה). גם הנוכחות של אמני היפ הופ שחורים היתה מאוד נמוכה - אבל היי! שלושה מחברי וואן דיירקשן כאן. כל אחד קיבל במה כסולן, אז עדיין יש עתיד.
ובכל זאת, אם מקשיבים - מה מגלים? למשל שבחירת שיר היא משהו שאומר לא מעט על האמן. כל אחד יכול היה לבחור בין שיר של עצמו וגרסת כיסוי. ליידי גאגא, שפתחה את המופע וגם הייתה בין המארגנות שלו, נתנה ביצוע מהמם ל"smile" הקלאסי של סם קוק, ובילי אייליש שרה הכי יפה את "sunny" (טוב בעידן הזה כל מה שהיא שרה זה יפה).
לעומתן אדי וודר מפרל ג'אם בחר לבצע שיר מהאלבום האחרון שלהם. שיר שמוכר בקושי למעריצים הארד קור. כאילו מה? קורונה וזה, אין מצב לשיר משהו שהחבר'ה ייהנו? או הגרועה מכולן, ג'ניפר הדסון, שסיימה את האירוע עם רצח בשידור חי של "הללויה" של לאונרד כהן. יותר משש דקות של נדנוד, והיא גם הביאה איתה זמרי ליווי, שכמובן הגיעו במסכים נפרדים.
אפרופו בחירת שירים, אלטון ג'ון הלך על הצפוי עם "I'm still standing" וזה כמובן היה צפוי ומשעמם. פול מקרטני בחר דווקא את "לידי מדונה". מכל השירים היפים שלו? דווקא זה? נו טוב. זכותו. דווקא ג'ניפר לופז הצטיינה בקאבר מהמם ל"People" של ברברה סטרייסנד - אם כי נדמה, לא בטוח, שהיא לבשה סוודר עם דיוקן של מייקל ג'קסון. אאוץ'. וכן, טיילור סוויפט כמובן שרה שיר די חדש ולא מוכר של עצמה. עוד אחת שמתעניינת בעולם.
אבל למה להיות שלילי? היו גם לא מעט רגעים יפים. כמו שכולם יודעים הדבר הכי סקסי כרגע זה זמרים לטיניים, ולא משנה אם שמעתם את שמם בעבר או לא, ברגע שהם פותחים את הפה נהיה ממש שמח. נניח אחד סבסטיאן יאטרה, חתיך מקולומביה, שעושה ממש נעים בכל הגוף. ואפילו לואיס פונסי, כמה שהוא כזה קשקוש, הביצוע שלו ל"דספסיטו" היה אחד הרגעים הכי כיפיים. שלא נדבר על מאלומה שסידר לעצמו רקע כפרי.
אבל מי באמת הצטיין? הרולינג סטונס עם ביצוע מצמרר ל"You cant always get what you want", שבוצע מארבעה אתרים שונים בשלמות, כשמיק ג'אגר על גיטרה אקוסטית. אם זה לא כבוד לזקנים אז מה כן? ואני לנוקס המהממת, שגם הביאה את הבת היפיפיה שלה לולה לשיר איתה את "There must be an angel". רק הערה אחת ללנוקס. היא ובעצם כל הזמרים, נתנו לפני הביצוע מונולוג קלישאתי ומנג'ס, זה נראה היה שכולם קוראים מאותו פרומפטר את אותו טקסט. בשביל מה? במילא מעבירים את זה ביו טיוב.
עוד שמות שעשו נעים: סם סמית וג'ון לג'נד בביצוע נהדר ל"Stand by me", שזה באמת שיר משומש ולמרות זאת, וגם הביצוע החמוד של קמילה קבייו ושון מנדס ל"איזה עולם נפלא". ג'סי ג'יימס הביאה ביצוע מלהיב ל"בנג בנג' והייתה להקת קיי-פופ קוראינית בשם SUPERM שהם ממש הדבר הכי מתוק. אבל שתי היציאות הכיפיות היו הקטעים האלקטרונים, שקצת הקפיצו את האווירה.
בלק קופי הדרום אפריקאי עם הלהיט "Drive" והצמד הגרמני אמריקאי סופי טקר עם "Purple hat" ו"Drinkee". כי עם כל הכבוד לעוד גרסה אקוסטית מיותרת של "Love me like you do" - מה שעובד באירועים הכי טוב זה ביט אלקטרוני, זמר או זמרת חזקים, וזהו. יותר מזה לא צריך. ויאללה - שתעוף הקורונה.